סורק אפלה/ פיליפ ק' דיק

סורק אפלה מאת פיליפ ק. דיק, A Scanner Darkly, הוא רומן דיסטופי ואפל על סמים, מעקב, זהות מתפוררת ותודעה שאינה מצליחה עוד לראות את עצמה. במרכזו פרד, או בוב ארקטור, סוכן סמוי שמתחקה אחר מקורו של סם מסוכן, אבל נבלע בהדרגה בתוך העולם שאותו נשלח לחקור. זהו אחד הספרים הקשים והאישיים של דיק, רומן שבו ההתמכרות אינה רק אסון פרטי, אלא כשל חברתי, מוסדי ואנושי.

הבן של השכנים חזר מהודו. בהתחלה לא הצלחתי להבין מה השתבש. בחור צעיר, נאה, אבל מבטו היה אטום, תלוש, בוהה באוויר כאילו משהו פנימי כבה. אחר כך סיפרו לי שלקח בהודו איזו פטרייה שפגעה בו קשות. אני מניחה שלמשהו כזה התכוון פיליפ ק. דיק במונח “סורק אפלה”: הרגע שבו אדם עדיין עומד מולך, אבל משהו בתוכו כבר אינו מצליח להחזיר מבט.

בסוף הספר כותב דיק :"שימוש בסמים אינו מחלה אלא החלטה, בדומה להחלטה לפסוע אל מול מכונית נוסעת. אי אפשר לקרוא לכך מחלה, אלא טעות בשיפוט. כשקבוצה של אנשים מתחילה לעשות את זה, זו טעות חברתית, סגנון חיים. בסגנון חיים המסויים הזה, המוטו הוא "הייה מאושר עכשיו כי מחר תמות" אבל המוות מתחיל כמעט מיד והאושר הוא רק זיכרון." (253)

והוא הרי יודע על מה הוא מדבר, כי הרי הרומן הזה נכתב בדמו ומניסיונו שלו.

סורק אפלה הוא סיפורו של פרד או בוב ארקטור סוכן פדראלי המתחקה אחר מקורו של סם האושר מ'. פרד נופל למלכודת הדבש ומתמכר בעצמו לסם ומכאן הדרך למחיקה טוטאלית שלו מהירה ואכזרית.

אני לא אכנס לפרטי העלילה, כי למעשה אין כאן עלילה, ישנן אפיזודות מחיו של פרד/בוב שמדגימות את ההתפוררות של הזהות והאחידות שלה והכל בעקבות לקיחת הסם. כמובן שישנו הסבר מפולפל שמדבר על הפרדת הקשר בין 2 ההמיספרות של המח, אבל אני חושבת שזה הסבר מיותר ולא תורם להבנת הסיפור בצורה טובה יותר או לאמינות שלו.

פרד שואל את עצמו :"מה סורק רואה? זאת אומרת, באמת רואה? בתוך הראש? אל תוך הלב?…" כי פרד עצמו כל כך עמוס בסמים, שהוא לא מצליח לראות באמת לא רק את המציאות שמסביבו, אלא גם את המציאות הפנימית שלו. הוא מקווה שלפחות הסורק "רואה בבהירות, כי עכשיו אני כבר לא יכול לראות לתוך עצמי. אני רואה רק עכירות; עכירות בפנים."

העורך של הספר חושב שדיק מתאר טרגדיה של דור שלם, אני חושבת שהוא מתאר את הטרגדיה של האדם. הספר היה נכון לשנות ה- 60 עם ה-LSD והאסיד שגרמו לאנשים להסתובב במציאות הזוייה, הוא היה נכון לשנות ה-70 העגומות על הקוקאין וההירואין והוא נכון גם לשנות ה- 2000 על כדורי האקסטזי ועוד מרעין ובישין.

כבר בתקופתי, שרצו בבתי הספר סוחרים, פושרים שמכרו לילדים מריחואנה, גראס וחשיש. היום אלה דברים כבדים יותר, שהנזק שלהם אכזרי ובלתי הפיך. מי מטפל בנגע? אף אחד. למשטרה אין כח אדם, לממשלה אין אינטרס ודורות על דורות נכנסים למעגל הצרכנים.

לכן הוא כל כך מצמרר בריאליזם הנוקב שבו.

הסמים הם לא בעיה אינדיווידואלית של הפרט. יש להם היבט חברתי עמוק שדיק עומד עליו: אנשים שנופלים לסמים הופכים להיות בני אדם לא יצרנים שפוגעים בחברה בהתנהגויות עברייניות לצורך השגת הסם. מאידך, הספר גם עומד על בעיית ההתמכרות של שוטרים וסוכנים סמויים שאמורים לבער את הנגע. הוא מתאר את ההתנערות הגסה מהם בצורה מפחידה.

זה אחד הספרים הקשים שקראתי. קשה לאמר שנהנתי, גם בגלל סיגנון הכתיבה האסוציאטיבי והמעבר בין הדמויות והאפיזודות. אבל זה ספר חובה, הסוף שלו לפחות הוא כמו אגרוף בבטן כשנופלת איזו תובנה.

"אני מקווה למען כולם, שהסורקים רואים טוב יותר. כי, הוא חשב, אם הסורקים רואים רק אפילה, כמו שאני עצמי רואה, אז אנחנו מקוללים, מקוללים שוב וכפי שתמיד היינו…" (171)

סורק אפלה/ פיליפ ק' דיק

הוצאת גוונים, 1997, 220 עמ'

דירוג SIVI –

⭐⭐⭐⭐⭐

דירוג: 5 מתוך 5.

איכות אודיו –

דירוג: 0 מתוך 5.

A Scanner Darkly / Philip K. Dick

The neighbor's son came back from India. At first, I could not understand what had gone wrong with him. A young, handsome man, but his eyes had that sealed-off look, staring into the air without purpose, not communicating with his surroundings. After a while, I was told that he had taken some mushrooms in India that had badly damaged him. I suppose this is what Philip K. Dick meant by A Scanner Darkly: the moment when a person still stands before you, but something inside him can no longer return your gaze.

At the end of the book, Dick writes about drug use not as an illness, but as a decision, and about the way death begins almost immediately, while happiness becomes only a memory.

And he knew what he was talking about, because this novel was written in his blood and out of his own experience.

A Scanner Darkly is the story of Fred, or Bob Arctor, a federal agent tracking the source of Substance D. Fred falls into the trap himself and becomes addicted, and from there, the road to his total erasure is fast and brutal.

I will not go into the details of the plot because it improves the story, or, in practice, there really isn't one here. There are episodes from Fred/Bob's life that demonstrate the disintegration of identity and its coherence, all following the use of the drug. There is, of course, a clever explanation involving the separation between the two hemispheres of the brain. Still, I think it is unnecessary and does not improve the story or its credibility.

Fred asks himself what a scanner sees. What it truly sees. Inside the head. Into the heart. Because Fred himself is so drugged that he can no longer really see not only the reality around him, but also his own inner reality, he hopes that at least the scanner sees clearly, because he himself can no longer look into himself. He sees only murk within.

The book's editor thinks Dick is describing the tragedy of an entire generation. I think he is describing the tragedy of the human being. The book was true for the 1960s, with LSD and acid sending people wandering through a distorted reality. It was true for the bleak 1970s, with cocaine and heroin. And it is true for the 2000s as well, with ecstasy pills and all the rest of the poisons people invent for themselves.

Already in my time, dealers were roaming schools, selling children marijuana, grass, and hashish. Today, these are heavier substances, with cruel and irreversible damage. Who deals with the plague? No one. The police lack workforce, the government lacks interest, and generation after generation enters the circle of consumers.

That is why the book is so chilling in its piercing realism.

Drugs are not only an individual problem. They have a deep social dimension, and Dick understands this. People who fall into drugs become unproductive human beings who harm society through criminal behavior to obtain the drug. On the other hand, the book also addresses the addiction of police officers and undercover agents who are supposed to eradicate the plague. It describes society's brutal abandonment of them in a frightening way.

This is one of the hardest books I have read. It is hard to say I enjoyed it, also because of the associative writing style and the movement between characters and episodes. But it is an essential book. At least it's ending lands like a punch to the stomach, when a certain realization falls into place.

I hope, for everyone's sake, that the scanners see better. Because if the scanners see only darkness, as he himself sees, then we are cursed, cursed again, as we have always been.