“זה מה ששלחו להם: צמד הווי. אבל איזה צמד! לחיילת היה קול חודר שריון, והגיטריסט עשה עבודה של שלושה אנשים – גם פָּרט על הגיטרה, גם תופף עליה וגם שר עם החיילת בקול שני, וגילֵם כך את תמצית האתוס של צה”ל: זה מה שיש, ועם זה ננצח. לחיילת לא היה ספק שננצח; “למצרים ולסורים יש הרבה יותר טנקים, אבל לנו”, היא הודיעה לקהל המפויח, “יש שירים יותר טובים. במלחמת השחרור עוד לא היה לנו אף טנק. להם היו טנקים, לנו היו שירים – ואנחנו ניצחנו. אם לסורים היה אז צוות הווי, אולי הם לא היו נשברים כל כך מהר”.”

חמישה יצאו כנגד טנק אחד: דוד זרחיה, דודסקו, ששירת בחטיבת כרמלי, זרק רימון לתוך הטנק. שלום הוֹכבאוּם, ניצול שואה, מומחה לדגנים ולולן לעת מצוא, השליך בקבוקי מולוטוב על הטנק. שלמה אנשל, ירה פגז פִּיאַט, לטענתו בזחילה ותוך שימוש ביד אחת בשכיבה. יצחק עשת, שירה פגז פִּיאט בעמידה. ואלוף־משנה בּוֹרְקֶה בר־לב, איש השריון שזחל אל הטנק והבעירו ברימון יד ובקבוק מולוטוב.

חמישתם טוענים שהם – הם – עצרו את הטנק הסורי בדגניה ובכך עצרו את האויב הסורי, הבריחו אותו והצילו את קיבוצי עמק הירדן. חמישתם לא זכו בתהילה אותה רצו, הם מתוסכלים וחיים את חייהם בתחושת כישלון, פיספוס ואכזבה. מתוך מחשבה שיום אחד הם יזכו בתהילה.

בין לבין טווה ענברי פכים מרגשים ומרתקים של חיים. חתיכות היסטוריה אישיות וארץ ישראליות. הסיפור על האב שמצא עצמו מובטל במלחמת יום כיפור ויוצא אל החזית המצרית לחפש את בנו, הטנקיסט ולהציל טנקים פגועים. הסיפור על הגנרל שיצא מהצבא עם פנסיה עלובה רק כדי להתגלגל לאוגנדה ולהפוך לחברו של אידי אמין דדה ולסייע לו בהפיכה. מאידך סיפור החברה הקיבוצית וההתיישבות בקיבוצים הצפוניים, שחלקם בקושי שרדו את המלחמה ועוד הושמצו כנוטשים לצד סיפור החברה הישראלית, צמיחתה, ההישגים שלה למול ההסתאבות האיטית והנסיגה מערכים.

הסיפור אינו סיפורו של הטנק. הוא סיפורם של האנשים שבמקום מסויים – כפי שאילנה, אישתו של שלום הוכבאום, אמרה לו – הטנק עצר את חייהם. אנשים צנועים, מסורים שרבים מהסיפורים שלהם מרגשים עד דמעות.

“למחרת החג שיבץ סדרן העבודה את מוטק לרפת ואת שלום ללול. הצריפים הארוכים של הלול היו מוכרים לשלום ממקום אחר. כשנכנס לצריף הראשון, שבו הצטופפו תרנגולות בשתי קומות של סוללות־כלובים, הביטו בו מאות עיניים מן הדרגשים הדו־קומתיים שלאורך הקירות. איך דוחסים שמונה מאות איש לצריף שנועד למאה? זה לא קשה כמו שזה נשמע. אם מרעיבים שמונה מאות איש, הם תופסים פחות מקום”

אחד הספרים הטובים שקראתי השנה. ענברי מתגלה כסופר מוכשר ומספר סיפורים מרתק.