Please scroll down for an English review.
קראתי את גבר אישה ציפור מאת איריס אליה כהן, רומן העוקב אחר הקשר בין דליה ליואל לאורך שנים רבות, מילדותם ועד לבגרותם. הם נפגשים לראשונה כשהם צעירים, נפרדים, מוצאים זה את זו מחדש, מתקרבים, מתרחקים ושבים זה לחייה של זו בתקופות שונות. דליה נעשית סופרת. יואל בונה לעצמו חיים משלו, נישא, נפרד, מתאהב באחרות וחוזר אליה מדי פעם, כמעט תמיד בלי הסברים ובלי הכרעה.
הספר ממסגר את הקשר הזה כאהבה גדולה, חוצה זמן ומרחק. בעיני, זו הגדרה שמפספסת את מה שהספר עצמו מתאר.
מה שצריך לדעת
רומן ישראלי מאת איריס אליה כהן, העוקב אחר הקשר בין דליה ליואל מילדותם ועד בגרותם, דרך פרידות, חזרות, נישואים, אהבות אחרות ושנים של שתיקה.
לקוראים שאוהבים פרוזה ישראלית פיוטית, קשרים שנמשכים לאורך שנים, דמויות נשיות שחיות בעוצמה רגשית וספרים שמעוררים דיון על אהבה, תלות וחוסר הדדיות.
השפה הפיוטית, התיאור המדויק של עולמה הפנימי של דליה, והאופן שבו הספר ממחיש כיצד אדם נעשה חלק מהגדרת העצמי גם כאשר הקשר עצמו אינו יציב או הדדי.
הספר ממסגר את הקשר כאהבה גדולה, אף שהמעשים של יואל מצביעים על היעדר מחויבות ונוכחות. השפה היפה כמעט הופכת את הסבל של דליה להוכחה לעומק הקשר, במקום לחשוף את חוסר השוויון שבו.
דליה אוהבת את יואל. היא מחפשת אותו, כותבת לו, מחכה לו, זוכרת אותו גם כשהוא איננו, ובונה חלק גדול מן הזהות שלה סביב היחסים ביניהם. היא רואה את חייה דרך נוכחותו והיעדרו. כל תנועה שלו מקבלת אצלה משמעות עצומה. כל שתיקה נעשית פצע. כל חזרה נראית כמו גורל.
יואל אינו חי את הקשר באותה דרך.
הוא לא מחפש אחריה כשהם אינם בקשר. הוא שותק, מתחמק, עוזב, חוזר, מתאהב באחרות ושוב מופיע כשהתנאים נוחים לו. הוא יכול להיעלם מחייה במשך שנים, ואז לשלוח הודעה קצרה ולחזור מיד למרכז עולמה.
לקראת סוף הספר דליה מבינה שכל השנים שבהן חיפשה אותו, כתבה לו והתפללה לפגוש אותו, הוא אפילו לא טרח לשאול לשלומה. המילה שהיא משתמשת בה, "טרח", מפרקת את המסגור הרומנטי. אין כאן שני אנשים שהחיים הפרידו ביניהם. יש אישה שחיפשה וגבר שלא טרח.
גם כאשר הם ביחד, חוסר המחויבות שלו נשאר העיקר. הוא אינו רוצה להגדיר את הקשר או לקחת אחריות על המחיר הרגשי שהיא משלמת. כשהיא שואלת אם הוא אוהב את אשתו, הוא שותק או עונה "היא טובה אליי". כשהיא מדברת על אהבה, הוא אומר שנשים עושות ממנה עניין גדול. כשהוא מתאהב באישה אחרת, הוא פשוט מודיע לה ועוזב. כשדליה מבקשת להבין, הוא מתרגז ומכריז שאינו רכוש שלה.
המשפטים שלו נשמעים לעיתים כמו הגנה על חירות אישית, אך בפועל הם מאפשרים לו ליהנות מקשר בלי לשאת באחריות לקיומו.
כשהוא עוזב, הספר מתאר היטב את ההתפרקות שלה. יואל נעשה אצלה לא רק אהוב, אלא חלק מהגדרת העצמי. היא שואלת מה עושה גוף בלי מחצית מגופו, אף שיואל עצמו מעולם לא חי כאילו היא מחצית מגופו.
זה לב הספר בעיני.
הקשר ביניהם אינו הדדי. הוא מתקיים בעוצמה בתודעה של דליה ובעוצמה מוגבלת מאוד בחייו של יואל.
גם כאשר דליה מתחילה להחלים, השחרור שלה נשאר שברירי. היא חוזרת לישון, העולם נפתח שוב, והיא מצליחה לחוות יופי שאינו קשור אליו. ואז מגיע ממנו מייל קצר. "מה שלומך?" הוא כותב. דליה קוראת אותו שוב ושוב, כאילו מדובר במגילה גנוזה. היא מיד מנסה להבין מה עומד מאחוריו, מתייעצת, מחכה, מתכננת. כשמתברר שהוא פנוי ומזמין אותה להגיע לצפון, היא משנה את כל התוכניות, מבטלת פגישות ודוחה ריאיון.
הוא שולח הודעה. היא מזיזה את החיים.
הספר כתוב בשפה פיוטית מאוד. לעיתים היא יפה, לעיתים היא מציפה, ולעיתים היא כמעט מסייעת לקורא לקבל את הסבל של דליה כסימן לאהבה נשגבת. זהו הדיסוננס. הספר מסופר במידה רבה דרך עיניה, ולכן עוצמת החוויה שלה עלולה להיראות כמו הוכחה לעוצמת הקשר. בעיניי, כל זה רק מחזק את תחושת אי־הסימטריה ביניהם.
האזכורים לדליה רביקוביץ, ובעיקר לשיר „חמדה”, מתאימים מאוד לתודעה של דליה. היא אינה זקוקה לכך שיואל יאהב אותה באותה מידה כדי להפוך אותו למוקד חייה. החוויה הפנימית שלה מספיקה. היא ידעה איתו חמדה, או חשבה שידעה, ומאותו רגע הפך הקשר למדד שלפיו היא מודדת את העולם.
קשה לי לקרוא לזה אהבה גדולה ארוכת שנים.
זו היקשרות גדולה ארוכת שנים של אישה אחת. זו תשוקה עיקשת, תלותית ולעיתים הרסנית. זו מערכת יחסים חד־צדדית, שבה צד אחד חי את הקשר והצד השני מבקר בו.
יואל הוא וריאציה על טיפוס מוכר בפרוזה הישראלית: הגבר השתקן, החמקמק, הלא זמין. הספרות נטתה לראות בו עומק. לפרש את השתיקה כמורכבות, את ההיעדרות כמסתורין, את חוסר המחויבות כביטוי לנפש שאינה מצייתת לכללים. אני מציעה קריאה אחרת: זה לא עומק. זה פשוט היעדר נוכחות. הגבר שלא טורח לשאול לשלומה אינו אניגמטי. הוא פשוט לא שם.
דליה חוצה הרים, מישורים וימים.
יואל, מדי פעם, שולח מייל.
גבר אישה ציפור / איריס אליה כהן
הוצאת ידיעות ספרים, 2018, 320 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
Man Woman Bird / Iris Eliya Cohen
Man Woman Bird by Iris Eliya Cohen follows the relationship between Dalia and Yoel over many years, from childhood into adulthood. They first meet when they are young, separate, find each other again, draw closer, move apart, and return to one another at different stages of their lives.
Dalia becomes a writer. Yoel builds a life of his own, marries, separates, falls in love with other women, and occasionally returns to her, almost always without explanation and without making a decision.
The novel frames this relationship as a great love that crosses time and distance.
In my view, that definition misses what the novel itself describes.
Dalia loves Yoel. She searches for him, writes to him, waits for him, remembers him when he is absent, and builds much of her identity around their relationship. She sees her life through his presence and absence. Every movement he makes acquires enormous meaning. Every silence becomes a wound. Every return appears to be fate. Yoel does not experience the relationship in the same way.
He does not search for her when they are out of contact. He remains silent, avoids explanations, leaves, returns, falls in love with other women, and reappears when the circumstances suit him. He can disappear from her life for years, send a brief message, and immediately return to the center of her world.
Near the end of the novel, Dalia realizes that throughout all the years in which she searched for him, wrote to him, and prayed to meet him, he had not even bothered to ask how she was. The word she uses, "bothered", dismantles the romantic framing. This is not a story about two people separated by life. It is a story about a woman who searched and a man who did not bother.
Even when they are together, his lack of commitment remains the central fact. He does not want to define the relationship or accept responsibility for the emotional price she pays. When she asks whether he loves his wife, he remains silent or says, "She is good to me". When she speaks about love, he says that women make too much of it. When he falls in love with another woman, he simply informs Dalia and leaves. When she asks for an explanation, he becomes angry and declares that he is not her property.
His words sometimes sound like a defence of personal freedom. In practice, they allow him to enjoy a relationship without accepting responsibility for its existence.
When he leaves, the novel describes Dalia’s collapse extremely well. Yoel becomes more than a beloved man. He becomes part of her definition of herself. She asks what a body can do without half of its body, even though Yoel has never lived as though she were half of his.
That is the heart of the novel for me.
Their relationship is not reciprocal. It exists with overwhelming force in Dalia’s consciousness and with very limited force in Yoel’s life. Even when Dalia begins to recover, her freedom remains fragile. She sleeps again. The world opens before her. She manages to experience beauty that has nothing to do with him. Then a short email arrives. "How are you?" he writes. Dalia reads it repeatedly, as though it were a lost sacred manuscript. She immediately tries to understand what lies behind it. She consults others, waits, and makes plans. When she discovers that he is available and has invited her to visit him in the north, she changes everything, cancels meetings, and postpones an interview.
He sends a message.
She moves her life.
The novel is written in highly poetic language. At times, it is beautiful. At times, it is overwhelming. At times, it almost encourages the reader to interpret Dalia’s suffering as evidence of sublime love. That is the dissonance. The novel is told largely through her perspective, and the intensity of her experience may therefore appear to prove the intensity of the relationship itself. For me, it only strengthens the sense of asymmetry between them.
The references to the poet Dalia Ravikovitch, particularly to the poem "Hemda," fit Dalia’s consciousness very well. She does not need Yoel to love her with equal force in order to make him the center of her life. Her inner experience is sufficient. She experienced delight with him, or believed that she did, and from that moment the relationship became the standard by which she measured the world.
I find it difficult to call this a great love lasting many years. It is one woman’s long and powerful attachment. It is a persistent, dependent, and at times destructive desire. It is a one-sided relationship in which one person lives the connection, and the other occasionally visits it.
Yoel is a variation on a familiar figure in Israeli fiction: the silent, elusive, emotionally unavailable man. Literature has often treated him as profound. It interprets silence as complexity, absence as mystery, and lack of commitment as the expression of a soul that refuses to obey rules. I suggest a different reading. This is not depth. It is simply an absence. A man who does not bother to ask how she is is not enigmatic. He is simply not there.
Dalia crosses mountains, plains, and seas.
Yoel occasionally sends an email.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
