ספריית חצות/ מאט הייג

ספריית חצות מאת מאט הייג, The Midnight Library, הוא רומן פנטזיה פילוסופי על נורה סיד, אישה בת 35 שמגיעה אל ספרייה מסתורית בין החיים למוות, ובה כל ספר מוביל לחיים אחרים שיכלה לחיות. הספר הפך לתופעה עולמית וזכה לפופולריות עצומה בגודרידס, וכעת גם מקבל עיבוד קולנועי בכיכובה ובהפקתה של Florence Pugh. הרעיון המרכזי מבריק: חיים מקבילים, חרטות, דיכאון, בדידות והאפשרות לבדוק מה היה קורה אילו. אבל בעיניי, הביצוע שטחי מדי, חוזר על עצמו, ומחליף התמודדות אמיתית במסרים בסיסיים שנמרחים על פני כמעט 300 עמודים.

חייה של נורה לא סגו בשושנים. היא מלאת חרטות ואכזבות על האופן שבו התנהלו חייה. בגיל 35, כשהחתול שלה נמצא מת בשולי הדרך והיא מפוטרת מעבודתה, היא מרגישה שקצו כל הקצים ואין לה מוצא אלא למות.

בין החיים למוות נמצאת ספריית חצות.

נורה, מגיעה לספריית חצות, ספריה של כל ספרי חרטות של החיים שלא חייתה. בספריית חצות הזמן נעצר, ונורה יכולה לבחור לעבור ליקום מקביל בו היא חייה את החיים עליהם היא ויתרה. היא גם יכולה להתחרט באותם החיים ולשוב לספריית החצות, והכל בתנאי שהיא לא תמות בחיים האחרים.

המון קוראים אהבו את הספר והוא גם זכה בתואר "האהוב ביותר" לשנת 2022 בקטגורית סיפורת בגודרידס. ואומנם הרעיון שבבסיסו טוב, אבל לטעמי הוא ספר סתמי והיישום ממש גרוע.

הקשבתי לאודיו שהפיקו עברית, והוא היה טעון שיפור: האפליקציה שלי מכוונת על מהירות קריאה 1 (שזו מהירות קריאה רגילה) אבל הקריינית קראה את הספר במהירויות משתנות, מהיר מידי, איטי מידי ולא בהתאם לעלילה אלא בהתאם ליכולת שלה להתמודד עם המילים שאותם קראה. היא לא הצליחה לבטא חלק מהמילים ובמקרים האלה היא קראה אותן בהברות או עם השהייה. לדוגמא כבר בשורות הראשונות של הפרק הראשון: היא קירטעה בקריאת המילים הייזלדין וברדפורד וזה היה רק אות וסימן להתחלה.

בהמשך, כשמתרגלים למהירות המשתנה של הקריינות, לקירטועים במילים וכבר מוכנים לכך שבכל פעם שמופיע שם של מקום או מילים שהקריינית עשויה להתקשות בהן הקריינות תשתהה, היא הופכת למונוטונית ומשמימה. קראתי סקירות של חברים בגודרידס, ואני מבינה שבעיית המונוטוניות קיימת גם באודיו באנגלית שלא היה להיט. יתכן שזה הספר.

כפי שכתבתי הרעיון טוב, אבל הוא מיושם באופן ילדותי ופלקטי ואין בו התמודדות אמיתית עם אכזבות, דכאון, אובדנות ובדידות.

אין בו אפילו קצה קצהו של רעיון לפתרון לאנשים שמרגישים שהחיים שלהם בקיפאון. רק מסרים שטחיים וחסרי פואנטה שמוטחים פעם אחרי פעם בפנים של הקורא – כמו המעגליות של החזרה לספריית חצות.

נורה גולשת ליקומים אחרים, המון יקומים אחרים, בהם אחרי דקה וחצי היא מוצאת את עצמה מאוכזבת וחוזרת לספריית החצות לנסות חיים אחרים רק בכדי להתאכזב שוב.

התנהגות כל כך אופיינית לעידן שבו אנחנו חיים: אין התמודדות, אין ניסיון לפתרון, הכל מהיר, נוצץ, ציבעוני ונעלם במהירות כמו פוסט באינסטגרם או ציוץ בטוויטר.

התהילה ותשומת הלב ממכרים. גם ההתרגשות והאנדרנלין ממכרים. אבל הם שיטחיים ולא מספקים. מהר מאוד נדרשת התרגשות מסעירה יותר, כי אנחנו הופכים אטומים.

החיים עצמם הם לא ציוץ בטוויטר שמתפוגג אחרי דקה כשיש משהו מעניין יותר. הם גם לא מסעירים וציבעוניים כמו האינסטגרם. רוב הזמן, החיים שיגרתיים, אפילו משעממים. רובנו לא הפכנו להיות המון דברים ולרובנו יש המון הזדמנויות שפיספסנו.

אבל גם יש הרבה הזדמנויות שהרווחנו ביושר, בעבודה ובהתמדה: את ימנו אנחנו מבלים בבניית הקריירה שלנו, בפרנסה וביצירת קשרים חברתיים משמעותים שיתרמו לעושר הרוחני שלנו ובכך יתרמו גם לבריאות הנפשית שלנו.

לצערי, לא הגיבורה של מאט הייג, שקופצץ כמו צרצר ממקום למקום רק כדי לגלות שהיא מתאכזבת שוב. כשהיא מגיעה ליקום שבו היא מאושרת ומוצאת משמעות לחיים שלה, גם אז לא נשארת. והרי לכם חוכמת החיים שדרשה 296 עמודים –

"די מדהים לגלות שהמקום שרצית לברוח אליו הוא גם המקום שרצית לברוח ממנו, שהכלא אינו המקום, אלא נקודת המבט."

והנה לכם עוד הברקה, תודו לי אחר כך שתמצתתי לכם את הבשורה על פי מאט הייג וחסכתי לכם את הקריאה בספר –

כאילו, הכול היה הרבה יותר קל אם היינו מבינים שאין שום דרך לחיות שיכולה לחסן אותנו מפני עצב. ושעצב הוא חלק בלתי נפרד מהאושר. לאף אחד מהם אין קיום נפרד."

מדוייק אך מביך. עצם העובדה שהסופר צריך לקוראים מסר כל כך בסיסי ועליו הוא זוכה לתשואות הקהל. מביך.

אלה דברים שלומדים בגיל 16.5 או 17. לא דברים שלומדים בגיל 35.

אלה דברים ששום מסע בין יקומים לא מלמד אותך וממילא לאף אחד מאיתנו אין את הפריוולגיה שיש לגיבורה של הייג, כך שהייג מצפה מאיתנו שנסמוך על הגיבורה המעורערת וחסרת הסיפוק שלו כדי שנפנים את המסר?

---

The Midnight Library / Matt Haig

Nora’s life has not exactly been a bed of roses. She is full of regrets and disappointments about the way her life has turned out. At 35, when her cat is found dead by the side of the road, and she is fired from her job, she feels that everything has come to an end and that there is no way out except death.

Between life and death lies the Midnight Library.

Nora arrives at the Midnight Library, a library containing all the books of regrets for the lives she did not live. In the Midnight Library, time stops, and Nora can choose to move into a parallel universe in which she lives the life she gave up. She can also regret that life and return to the Midnight Library, as long as she does not die in the other life.

Many readers loved the book, and it also won the title of most beloved fiction book of 2022 in the Goodreads category. And while the idea at its core is good, in my opinion, it is an empty book, and the execution is poor.

I listened to the audiobook produced by E-vrit, and it needed improvement. My app is set to reading speed 1, which is normal speed, but the narrator read the book at varying speeds, too fast, too slow, and not according to the plot, but according to her ability to deal with the words she was reading. She failed to pronounce some of the words, and in those cases, read them syllable by syllable or with hesitation. For example, already in the first lines of the first chapter, she stumbled over the words Hazeldene and Bedford, and that was only a sign of things to come.

Later, once one gets used to the shifting speed of the narration, the stumbling over words, and is already prepared for the fact that every time a place name or a word the narrator may have trouble with appears, the narration will pause, it becomes monotonous and dull. I read reviews by friends on Goodreads, and I understand that the monotony problem also exists in the English audiobook, which was not exactly a hit either. Perhaps it is the book.

As I wrote, the idea is good, but it is implemented in a childish, cardboard-flat way, and there is no real engagement with disappointment, depression, despair, or loneliness.

There is not even the slightest idea of a solution for people who feel their lives are frozen. Only shallow, pointless messages thrown again and again in the reader’s face, like the circular return to the Midnight Library.

Nora slides into other universes, many other universes, where, after a minute and a half, she finds herself disappointed and returns to the Midnight Library to try another life, only to be disappointed again.

Such typical behavior for the age we live in: no confrontation, no attempt at solution, everything is fast, shiny, colorful, and disappears quickly, like an Instagram post or a tweet.

Fame and attention are addictive. Excitement and adrenaline are addictive, too. But they are shallow and unsatisfying. Very quickly, a more thrilling excitement is needed, because we become numb.

Life itself is not a tweet that fades after a minute when something more interesting appears. It is also not as exciting and colorful as Instagram. Most of the time, life is routine, even boring. Most of us did not become a thousand different things, and most of us missed many opportunities.

But there are also many opportunities we earned honestly, through work and persistence. We spend our days building our careers, earning a living, and creating meaningful social connections that contribute to our spiritual richness and, by extension, to our mental health.

Unfortunately, not Matt Haig’s heroine, who jumps like a cricket from place to place only to discover again that she is disappointed. When she reaches a universe in which she is happy and finds meaning in her life, she does not stay there either. And there you have the life wisdom that required 296 pages.

The book’s message, in essence, is that the place you wanted to escape to may also be the place you wanted to escape from, and that the prison is not the place but the point of view.

And here is another revelation: everything would be much easier if we understood that no way of living can immunize us against sadness, and that sadness is an inseparable part of happiness.

Accurate, but embarrassing. The fact that the author needs to deliver such a basic message to readers and is applauded for it is embarrassing.

These are things one learns at 16 and a half or 17. Not at 35.

These are things no journey between universes teaches you, and in any case, none of us has the privilege Haig’s heroine has. So Haig expects us to rely on his unstable, dissatisfied heroine to internalize the message?