Please scroll down for an English review.
אם נהיה של מאור עטר מקשה על הקורא כבר בעמוד הראשון. נקודת המוצא שלו קיצונית: ממואר קצר על השבעה באוקטובר ועל החודשים שאחריו, כתוב ממקום שבו עצם הכתיבה היא פעולה של חילוץ.
החלקים החזקים ביותר כתובים כמעט בזמן אמת. הראש רץ קדימה ואחורה. דלת. ארון. ילדים. מים. רעב. דקה שעוברת. עוד דקה. המחשבה לא מתרחבת, היא מצטמצמת. כל העולם נכנס לטווח של חדר אחד ושאלה אחת: איך שומרים עליהם כשכל צליל יכול להיות סוף.
כשהוא נשאר שם, הקריאה בלתי נסבלת, במובן הנכון. הבית נעשה מלכודת. האימהות נהיית טקטיקה. השפה מתחילה להישמע חשודה. גם המחשבה על דפיקה בדלת שמלווה בצעקה "צה״ל" פוגעת בדיוק במקום הנכון. כשהאמון בשפה ובמה שהיא מייצגת מתערער, גם המילים שאמורות לבשר הצלה נהיות חשודות.
האבל כאן לא נכתב ככותרת ולא כסטטיסטיקה. הוא נכתב כמו שמוות אמיתי נראה: חסר של בן אדם אחד. געגוע שלא נראה יפה, אלא נתקע בפרטים. מישהי שהייתה יודעת מה עושים. מישהי שהייתה נותנת כיוון. זה סוג האובדן שתרבות אוהבת לרכך. כאן הוא נשאר חד.
ואז הספר עושה את הדבר שהכי קל לעשות אחרי אסון, והכי פוגע בדיוק. הוא מתחיל להסביר. ברגעים שבהם הוא עוצר כדי להסביר לקורא שאין סיבתיות ואין דרך נכונה לשרוד, החשמל יורד. אחרי שהיית איתה בתוך הסיטואציה, ההסברים נשמעים כמו חזרה על מה שהעצבים כבר יודעים.
לקראת הסוף יש רגע של דיוק שחוזר אל הקרע עצמו, סביב השאלה אם לחזור הביתה, בלי לסגור אותו ובלי להעמיד פתרון. הפרק הלפני אחרון הוא המקום שבו הספר באמת פוגע. “חלק ראשון… חלק שני…”, והצופיות על המרפסת משתיקות כל דיבור על שיקום מהיר. צופיות יגיעו גם למרפסת חדשה. אבל לא אלה. “ושניהם רוצים שישה באוקטובר. ואין.”
ואז מגיע הפרק האחרון, והשפה משתנה. "כוונות טובות", "רק טוב לב ירפא". מילים שמנסות לייצר תקווה במקום שבו הספר עצמו הוכיח שאין. זה לא "קצת קיטש". זו הפרה בוטה. ספר שמתחיל בסכין ובארון לא יכול לסיים בגלויה כי כאן הנחמה היא שקר קטן שמגיע אחרי אמת גדולה. והפער הזה הוא מה שמרכך את הסוף, ומקטין רגע קודם שהיה חד ומדויק.
אם נהיה/ עטר מאור
הוצאת שתים, 2024, 176 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
If We’ll Be / Maor Atar
If We’ll Be makes the reader work from the first page. Its point of departure is extreme: a short memoir about October 7 and the months that followed, written from a place where writing itself is an act of extraction.
The strongest sections read almost in real time. The mind runs forward and back. A door. A closet. Children. Water. Hunger. One minute. Another. Thought doesn’t expand; it contracts. The whole world shrinks to the radius of a single room and a single question: how do you keep them safe when any sound might be the end?
When the book stays in that space, the reading is almost unbearable, in the best sense. Home becomes a trap. Motherhood becomes a tactic. Language itself starts to feel suspect. Even the thought of a knock on the door followed by someone shouting “IDF” lands exactly where it should. When trust in language and what it stands for collapses, even the words meant to announce rescue become suspicious.
Grief here isn’t written as a headline, and it isn’t written as a statistic. It’s written the way real death looks: the absence of one person. Longing that isn’t pretty, that gets stuck in the details. Someone who would have known what to do. Someone who would have given direction. This is the kind of loss culture likes to soften. Here it stays sharp.
At a certain point, the book begins to explain itself. In the moments when the author pauses to tell the reader there is no causality and no “right” way to survive, the electricity drops. After you’ve been with her inside the situation, the explanations feel like a repetition of what the body already knows.
Toward the end, the book regains its precision. A chapter that places the rupture around the question of whether to return home and refuses to resolve it lands perfectly.
The second-to-last chapter is where the book strikes. “Part one… part two…,” and the sparrows on the balcony silence any talk of quick recovery. Sparrows will come to a new balcony too. But not these. “And they both want the sixth of October. And there isn’t.”
Then the final chapter arrives, and the language changes. “Good intentions,” “Only kindness will heal.” Words that try to manufacture hope in a place the book has already proven doesn’t offer it. A book that begins with a knife and a closet can’t end as a postcard. It softens the ending. It smooths it over. And it’s a shame, because a moment earlier it was precise.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
