Please scroll down for an English review.
אחרי ש – When Ivy Met Mr. Holiday הפתיע אותי לטובה, קיוויתי שג'ניפר פיל תצליח לשחזר לפחות חלק מהחן, ההומור והכנות שהיו שם. זה לא קרה. The Spy Who Ghosted Me היה יכול להיות קומדיה רומנטית פרועה. בפועל, משהו פשוט לא עבד לי, לא רגשית, לא עלילתית, ולא מוסרית.
העלילה מתאמצת להיות שובבה. לפני שלוש שנים הגיבורה התאהבה עד מעל הראש בגבר שפגשה בצרפת, קאש דנטון, חוויה שנמשכה חודשיים ונראתה כמו התחלה של סיפור אהבה. ואז הוא נעלם. פשוט עשה לה גוסטינג. שלוש שנים אחר כך הוא חוזר, דווקא בזמן שהיא נמצאת באתר הנופש של הוריה לקראת החתונה של אחותה, ומודיע לה, פחות או יותר, שהוא בעצם מרגל. ואם זה לא מספיק מגוחך, הוא גם צריך שהיא תחבור אליו שוב, והפעם כדי שתעמיד פני בת זוגו בזמן שהוא עוקב אחרי החתן של אחותה, שלכאורה מעורב בהברחת יהלומים.
בגדול, הספר מבקש שנקבל את הדבר הבא: גבר שנעלם בלי הסבר, משאיר אחריו אישה פגועה ומבולבלת, חוזר אחרי שלוש שנים, מנצל את הרגשות שלה שוב לצורכי "מבצע", ואיכשהו כל זה אמור לרגש אותנו עד דמעות רומנטיות.
מבחינתי, זה מחפיר.
אין לי שום יכולת להיות אמפתית או להתאהב, בגבר שההתנהגות שלו בנויה על הסתרה, ניצול וחוסר כבוד בסיסי. והחוצפה היא שהסופרת עוד מנסה לשכנע אותנו שזה "מתח מיני".
מבחינתי, גוסטינג לא נופל בקטגוריית "החמוד, אפשר להסביר את זה אחר כך". זו היעלמות כוחנית.
ברגע שהספר בוחר להפוך את זה לאקספוזיציה חיננית במקום לשבר אמיתי, הוא כבר מאבד משהו מהאמינות שלו.
גם הדינמיקה ביניהם פשוט לא עובדת. היא אמורה להיות שנונה, מתוחה, מלאת משיכה וכאב, אבל בפועל הרגשתי בעיקר תסכול. היא עדיין אוהבת אותו, כי אחרת הספר לא היה זז, ו- "נלחמת על הכבוד העצמי שלה", אבל העלילה דואגת שוב ושוב לרוקן את המאבק הזה מתוכן. בכל פעם שהתמונה שלו נעלמת לה מהטלפון, והוא מספק תירוץ מופרך כמו "זו בעיה בטלפון", הספר מצפה שנזרום עם זה כאילו לא מדובר באישה בוגרת אלא במישהי שההיגיון שלה יצא להפסקה. וזה לא מצחיק. זה לא מקסים. זה פשוט מעליב.
גם עלילת המשנה לא מצילה את המצב, להפך. החתן של האחות, שלכוארה הוא גנב יהלומים מסוקס, הוא מסוג הרעיונות שנשמעים כמו "יאללה, בלגן". זה כבר לא כאוס חינני, זה סתם נו באמת.
חבל, כי הספר היה יכול להיות שילוב של קומדיה רומנטית, רומן הזדמנות שנייה, ומשחקי זהויות בסגנון ריגול קליל. אבל חוש ההומור דלוח, הדמויות לא מקסימות, והעלילה כל כך מופרכת עד שגם הנכונות הטובה ביותר לשתף פעולה מתחילה להתפורר.
גם ספר קליל צריך לדעת איפה עובר הקו בין פנטזיה לבין זלזול בקוראת. The Spy Who Ghosted Me מנסה לשכנע אותי לקבל גבר מניפולטיבי כגיבור רומנטי, עלילה תלושה כהרפתקה, ושורה של תירוצים כתחליף לכימיה. אני לא קניתי את זה. לא את המרגל, לא את הרומן, ולא את הגוסטינג בתחפושת של אהבה.
The Spy Who Ghosted Me/ Jennifer Peel
Kindle Edition, 2024, 274 Pp
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
After When Ivy Met Mr. Holiday surprised me in a good way, I hoped Jennifer Peel would manage to recreate at least some of the charm, humor, and sincerity that worked there. That did not happen. The Spy Who Ghosted Me could have been a wild romantic comedy. In practice, something simply did not work for me, not emotionally, not narratively, and not morally.
The plot tries hard to be playful. Three years ago, the heroine fell deeply in love with a man she met in France, Cash Denton, in a two-month whirlwind that looked like the beginning of a love story. And then he disappeared. He simply ghosted her. Three years later, he suddenly reappears, just as she is at her parents’ resort for her sister’s wedding, and informs her, more or less, that he is actually a spy. And if that were not ridiculous enough, he needs her to team up with him again, this time by pretending to be his girlfriend while he keeps tabs on her sister’s fiancé, who is supposedly involved in diamond smuggling.
In other words, the book asks us to accept the following: a man vanishes without explanation, leaves behind a hurt and confused woman, comes back three years later, uses her feelings again for the sake of a “mission,” and somehow all of this is supposed to move us to romantic tears.
To me, that is disgraceful.
I have absolutely no ability to feel sympathy for, let alone fall for, a man whose behavior is built on secrecy, exploitation, and a basic lack of respect. And the nerve of the author is that she still tries to sell this as “sexual tension.”
As far as I’m concerned, ghosting does not belong in the category of “cute, we can explain it later.” It is a forceful disappearance.
The moment the book chooses to turn that into charming exposition rather than a real fracture, it already loses some of its credibility.
Their dynamic simply does not work either. It is supposed to be witty, tense, full of attraction and pain, but what I felt was mainly frustration. She still loves him, because otherwise the book would not move, and she supposedly “fights for her self-respect,” but the plot repeatedly empties that struggle of any real content. Every time his photo disappears from her phone, and he offers some absurd excuse like “it’s a phone issue,” the book expects us to go along with it, as though we are not dealing with an adult woman but with someone whose logic has stepped out for a break. And that is not funny. It is not charming. It is simply insulting.
The subplot does not save the book; quite the opposite. The sister’s fiancé, supposedly a rugged diamond thief, is exactly the kind of idea that feels like, “sure, let’s just make it chaotic.” This is no longer charming chaos. It is just plain “oh, come on.”
Which is a shame, because the book could have been a mix of romantic comedy, second-chance romance, and light spy-game identity play. But the humor is flat, the characters are not lovable, and the plot is so implausible that even the best willingness to cooperate starts to fall apart.
Even a light book needs to know where the line is between fantasy and contempt for the reader. The Spy Who Ghosted Me tries to convince me to accept a manipulative man as a romantic hero, a flimsy plot as adventure, and a string of excuses as a substitute for chemistry. I did not buy it. Not the spy, not the romance, and not the ghosting dressed up as love.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
