הבאולינג ההוא על הטיבר/ מיכלאנג'לו אנטוניוני
אנטוניוני לא כותב סיפורים כדי “לספר מה קרה”. הוא כותב את הרגע שבו מחווה, מבט או שתיקה נהיים אלימות. סקירה על קובץ סיפורים קצר, דחוס ומדויק, שמסרב לנחם את הקורא ומלמד אותו לראות מחדש.
אנטוניוני לא כותב סיפורים כדי “לספר מה קרה”. הוא כותב את הרגע שבו מחווה, מבט או שתיקה נהיים אלימות. סקירה על קובץ סיפורים קצר, דחוס ומדויק, שמסרב לנחם את הקורא ומלמד אותו לראות מחדש.
חורחה סמפרון לא כותב על השואה, הוא כותב מתוך השואה.
הכתיבה או החיים הוא מסע פילוסופי בין שתיקה לשפה, בין הישרדות לעדות. ספר על האדם שניסה לחיות למרות המילים ועל המילים שנשאו את זכר המתים.
מוזיקה לסוף טוב הוא ספר שמחזיר את האמונה בטוב לב האנושי.
רומן שנון, מצחיק ומרפא, על אישה שאיבדה את אהבת חייה ומוצאת אותה שוב, דרך כלב, מוזיקה, ואיש אחד שמצליח לגעת בלב בדיוק כשהיא חשבה שהוא הפסיק לנגן.
אחימאס, רוצח־פילוסוף; גנרל מת; בלש ששב מיפן אל רוסיה שכבר אינה אותה ארץ. מות אכילס הוא תעלומה מתוחכמת של בוריס אקונין, שבה כל פרט מתואם להפליא. אולי להפליא מדי…
שמונה ההרים של פאולו קונייטי הוא ספר שקט ונפלא על שני נערים שהופכים לגברים, על אב ובן שלא מצליחים לדבר, ועל הרים ששומרים סודות. רומן של נשימה עמוקה, יופי נקי ורגש שמדבר בלחש כמו ההרים עצמם.
רומן על משפחה מתפוררת, הבטחה שנשכחת, ודרום אפריקה שלא מצליחה להיגמל מהעבר. ההבטחה הוא סיפור קר ומפוכח על מוסר, הדחקה, וזיכרון – שלא מבקש חיבוק, רק מראה …
סיפור קצר ונוקב על תשוקה בלתי נשלטת שמכלה את כל מה שנשאר מההיגיון עד הקצה…..
כשאהבה ישנה נאלצת לבלות שבוע שלם תחת קורת גג אחת, מה נשאר? שתיקה, זיכרונות או ניצוץ שמסרב להיכבות?
מקום נעים הוא סיפור על לבבות שנשברו בשקט, על חברות שמחזיקה שנים, ועל מה קורה כשהעבר וההווה מתנגשים מול חוף אחד שמזכיר כמה קשה לשכוח אהבה אמיתית.
בלשית לא שגרתית, מתח אמיתי, ורקע חברתי טעון.
השעות האפלות של מייקל קונלי הוא בדיוק מסוג הספרים שמזכירים לי למה אני אוהבת לקרוא…
הוצאת עוץ, היא הוצאה קטנה ואיכותית בניהולה של גילי בר הילל. קראתי מספר ספרים שיצאו בהוצאה והם תמיד מהנים עם מסר חינוכי שעטוף באנושיות חמימה ומלבבת….
אנה מריה יוקל לא כותבת “זיכרונות”. היא כותבת תמציות, קטעים קצרים שמזקקים חיים שלמים: וינה, ברלין, פראג, פולין, לונדון, ירושלים. המאה ה־20 עוברת כאן לא ככרוניקה, אלא כשריטה על העור. כתיבה צלולה, חדה, עם אמפתיה בלי סנטימנטליות. ספר שמוכיח איך היסטוריה גדולה נכנסת למשפט אחד, ונשארת שם.
קראתי כמעט את כל הספרים של הסופרת. כל ספר שלה הוא חגיגה לנפש ולאינטליגנציה. היא משתמשת באמצעים ספרותיים במומחיות כדי לייצר תחושה אותנטית תוך שהיא משלבת קולות ממקורות שונים כדי לספק לקורא חוויה …