📜 פרוזה היסטורית
סיפורים קטנים מהעבר הרחוק, זיכרונות שנכתבו באהבה, ויצירות שמצליחות להחיות תקופות שאינן עוד. כאן תמצאו פרוזה חיה, נושמת, ומלאת תשוקה להיסטוריה.
📜 סיפורים שנולדו בין מציאות לדמיון:
סופי שול והוורד הלבן/ אנט דומבאך וג'אד ניובורן
סופי ואחיה הנס שול גדלו במשפחה גרמנית ליברלית שעודדה מחשבה וקריאה. כשהמפלגה הנאצית החלה במגבלות על חופש הבחירה והדעה, הם לא החילו את העקרונות הללו…
The Beautiful and Damned/ F. Scott Fitzgerald
אני אוהבת את הכתיבה של פיצ'רלד. הוא מצליח לשקף את רוח התקופה שעליה הוא כותב, את הפסיכולוגיה החברתית והאישית שמניעה את הדמויות וגם בספר הזה הוא מצליח לשקף היטב את השנים …
The Paris Wife/ Paula McLain
סיפורם של המינגווי ואישתו הראשונה, האדלי ריצרדסון. מדובר בסוג של רומן היסטורי סמי ביוגרפי שמבוסס על עובדות מחייהם…
The Nightingale/ Kristin Hannah
כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה, חשבתי לעצמי מה עוד אפשר לחדש לי על מלחמת העולם השניה? במשך השנים קראתי כל כך הרבה ספרים בנושא, עיוניים וספרותיים, תיעודיים ולא …
📜 עוד סיפורים שנושאים עימם ריח של זמנים אחרים:
A Testament to Murder/ Vivian Conroy
A Testament to Murder של ויויאן קונרוי הוא ספר בלשי ששם את הדמויות במרכז, לא את התקופה או החברה. עם עלילה חדה, דמויות מרתקות ומתח שלא עוצר, הוא מציע חוויה אינטליגנטית ומענגת…
Speak No Evil/ Uzodinma Iweala
Speak No Evil הוא רומן על אלימות שלא נראית כמו אלימות.
לא על זהות, לא על אמונה, לא על גזענות במובן הצפוי.
אלא על הרגע שבו אמת נאמרת בקול, והעולם סוגר עליה.
כמעט אולימפוס/ שושי בריינר
רומן על יופי, כסף, ניצול, טראומה היסטורית והמחיר הקיומי של הניסיון להיות מעל הגבול האנושי.
The Years/ Annie Ernaux
The Years של אנני ארנו הוא ניסוי חד־פעמי בלכידת הזמן עצמו, כתיבה שמבקשת לחשוף כיצד החיים מצטברים, נשחקים, ונעלמים בלי דרמה ובלי נחמה.
גיא אוני/ שולמית לפיד
זיכרון יכול להיות עוצמתי יותר מהספר עצמו. גיא אוני חוזר אלי אחרי עשרים שנה, רק כדי לגלות שהקסם השתנה. רומן חשוב, מרגש וחזק, אבל הקריאה השנייה חשפה אמת כואבת: לפעמים הזיכרון חד יותר מהמפגש המחודש.
🏇 סיפורי קנטרברי: הדמויות יוצאות לדרך, חברה שלמה על דרך אחת
כשהגשם נרגע, האנשים מופיעים.
לא מלאכים, לא קדושים, אלא חברה שלמה: אצולה מתקלפת, דת מצוחצחת מדי, והמון שמדבר סוף סוף בקול ברור.
בפרק הזה צ'וסר לא מחנך. הוא מציג.
ואנחנו נלמד דרך הקולות, לא דרך הדרשות.