הערות שוליים לעולם, שנכתבות כדי לראות ברור יותר, לא כדי להרגיש טוב יותר.
דלילו כתב על רעש לבן שמטשטש פחד, אבל המציאות שלנו כבר מזמן לא לבנה. היא אדומה, חודרת ובוטה. על הדרך שבה סטטיסטיקה הופכת למזרק הרדמה, על הפער בין "ניהול" לחוסר אונים, ועל הרגע שבו הפחד הופך לטבעי עד שהוא נעלם מהעין.
כאב שיניים הוא פילוסופיה שאף אחד לא הזמין. הוא לא רק כואב, הוא מצמצם: סבלנות, נדיבות, מוסר. ואז עולה השאלה הלא נעימה: מה קורה כשהכאב כבר לא פרטי, אלא קולקטיבי.
פוסט מחשבות שוליים על תוצאות שמגיעות עם רעל: רעש שמתחפש ליציבות, קהל שמבקש סוף ודאי, והסיבוב האמריקאי שלא נגמר. דלילו וטוכמן מציעים עדשה, לא נחמה.
הנשמה חוזרת לתרבות הישראלית דרך הפופ האמוני, וזה לא בהכרח רע. השאלה היא מתי עוגן נהיה פטור, ומתי השפה מתחילה לארגן כישלון מחדש כסיפור ניצחון.
עולם שמתנהל “כמו שצריך” יודע למחוק אנשים בלי לצעוק. בשלושה ספרים אמריקאיים שונים לכאורה, האלימות אינה פרץ יצרים ואינה תאונה. היא מנגנון מסודר, מוסרי בעיני עצמו, שפועל בשם חלום, בשם אמונה ובשם נימוס. זה מסע בעקבות חברה שמעדיפה לשמור על הסדר גם כשהוא גובה מחיר אנושי נורא.
כשהמערכת לא טועה: שלושה ספרים על אמריקה שמוחקת אנשים מתוך סדר Read Post »
לקראת יובל החמישים, מציג מוזאון המטרופוליטן תערוכת רטרוספקטיבה של פרנק רוברט. צילומי שחור לבן, שצולמו במסע שערך באמריקה בין השנים 1955- 1957.
