סיפורה של עלמה, צלמת ואם לשלושה ילדים. נשואה לעמי וגרה בהתנחלות אל-רום שבשומרון בצמידות לכפר רנייה הפלסטינאי.
הסיפור נע בשני צירים: ציר אחד הוא מעין יומן המתאר את חייה של עלמה ובכלל את חיי המתנחלים כחלק מציונות הדתית.
ציר שני מתאר את התמודדותה של עלמה עם מחלת התריס המשותפת לה ולבחורה בת גילה מהכפר רנייה. מחלה שיוצרת גשר בין העולמות של הנשים ועל הפערים.
הספר כתוב טוב ועבור קוראים שלא חיים בהתנחלויות, מכניס את הקורא לעולם של המתנחלים. הספר נכתב לאחר פינוי גוש קטיף ועמונה ובהכרח הטראומות של הפינוי ברמה האישית, החברתית והלאומית, באות לידי ביטוי בו.
מאידך, בשלב מסויים, בעיקר בחלק השני של הספר, כבר לא היתה לי סבלנות לקרוא על התככים הקטנים והמחלוקות בין המתנחלים לבין עצמם. לא היתה לי סבלנות לשיקוף של איך הם משם רואים את השמאל הישראלי. לא היתה לי סבלנות לכל הפטפטת האימהית, הנשית של חיי היומיום של הגיבורה והדינמיקה בין חברי ההתנחלות השונים.
גם הסיפור בחלק השני, שמתייחס לרנייה, נמרח עד אין קץ בעיניי ללא פואנטה אמיתית. הבנתי את הדילמות. הבנתי את הקושי. הבנתי באמת שהבנתי ובכל זאת הרגשתי שהיא יותר ממיצתה את הסיפור ואת הנרטיב אחרי 200 עמודים. לא הרגשתי אמפטיה ולא הזדהות או חיבור למטרה.
הקריאה העניקה לי הרגשה שכל ההתנחלויות האלה הן ניסוי אנתרופולוגי ארוך מאוד ולא נגמר שדי הכניס את כולם לפלונטר. אפילו את המתנחלים עצמם שבסופו של דבר גם מסוכסכים בינם ובין עצמם על הדרך למימוש החזון שלהם.
הספר מצייר את התרחבות השבר בתוך הציונות הדתית לאחר פינוי גוש קטיף ועמונה. אם האידיאולוגיה שווה את המתים וההרוגים שהם ספגו? על זה לא קיבלתי תשובה מספיק טובה. ואולי גם אין תשובה.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
