זהירות ספויילרים קטלניים לספר “יונה ונער” מאת מאיר שלו. מי שלא מעוניין עדיף שיפרוש בשיאו, עכשיו! כי מכאן זו רק ירידה תלולה. 

“יונה ונער” הפך לרב מכר לאומי עם צאתו למדפים. נקשרו לו כתרים, הוא “נדחף” והשתחל לראש התורים של קוראים עמוסים, ולכן כשהזדמנה לי השעה, ובגלל שרציתי (מאוד רציתי) לכתוב רשומה על יום העצמאות ועל מלחמת השיחרור, ניצלתי את המבצע וחרגתי ממינהגי, קניתי ספר מקור ישראלי!

הסיפור בבסיסו פשוט מאוד, ונע על שני צירים: הציר ההיסטורי שבמרכזו ילדה, תינוק ויונה, והציר העכשווי, שבמרכזו גבר, אישתו ופילגשו. כמובן שישנם קשרים ישירים ונסתרים בין הדמויות והקשרים בין העבר להווה מתגלעים ונפרמים בשפה עיברית צחה, ששלו מלהטט בה בכדי ליצור את ריגוש והשימחה, את העצב והדממה, את המתח וההמתנה, את הדרך אל הפתרון.

בוודאי שמתם לב למוטיב השלישיה שנמצא ברקע הדברים, גבר ושתי נשים בניגוד לשילוש הכל כך קדוש בנצרות, אב, בן ורוח הקודש. אבל לא על כל אלה רציתי לדבר, לא על השילוש ולא על הזוג; כי יש בספר הזה המון אהבה ושנאה, ונחמה וכאב ביחסים בין חלקיו של הזוג, החל מהאהבה האדיפלית של הנער, אירלה, לאמו וכלה באהבה-שנאה לליאורה אישתו.

אני כאן לדבר על שיא השיאים שמקשר ומגשר בין שני חלקי העלילה: היונה. מדוייק יותר לאמר, יונת דואר או מה שמכונה Homing Pigeon על שם המייתה בדרך חזרה לביתה. הדבר היחיד שיודעת לעשות יונת דואר, הוא לחזור לביתה. לכן, במהלך כל הספר, בין הגיגיו של אירלה על אמו, הגיגים שאין להם משמעות אחרת אלא משמעות אדיפלית שגם חוסמת אותו ביחסיו עם נשים, הקורא לומד לאמן לעצמו יונה קטנה.

יחד עם הגיבורים, הוא מניף דגל לבן ומוריד דגל כחול. הוא רושם רישומים ובורר זרעים חלבוניים, שומניים ואפילו מסממים (זרעי חשיש). הוא לומד מתי להשקות את היונה, ואיך לחנך אותה ולבחור את היונה הכי טובה מבין שלל ההיצע. הנף הורד, שרוק, האכל, השקה, נקה, קבור, ככה במעגליות סזיפית שכל מטרתה בסופו של דבר לצאת לקרב ולהשתמש ביונה ליעודה, העברת דואר בין שתי נקודות.

לקרב על לטרון יוצא הקורא יחד עם התינוק. עם שלל היונים ההומות באמתחתו. לא בדיוק ברור מדוע הוא צריך לצאת לשם ובשלב הזה נראה שמדובר בעוד נקמה. אבל בהנחה שהיונים נועדו להעביר הודעות משדה הקרב למפקדה, להציל את הכוחות הלוחמים, לסייע למפקדים לקבל החלטות אסטרטגיות, נראה על פניו שיש בצעד הזה סוג של תבונה.

לצערי הסתבר לי, שגם מאיר שלו כמו הרבה סופרים ישראליים מצויים, לא למד את רזי המנימליזם בשביל לספר סיפור אהבה. הוא מאביס את הקורא עד זרא ועד הקאה. דווקא בשיא הספר, כשכבר התחלתי לחשוב שבאמת יש משהו במאיר שלו הזה, דווקא אז מגיעה הסצנה הכי הזויה.

התינוק, נפגע אנושות. על ערש דווי, בעודו גוסס, הוא לא שוכח את הבטחתו לילדה שמחכה לו שישוב מהמלחמה. הוא שולח ליקירתו הילדה מתנה: כן, שלא תתבלבלו, קצת זרע טרי במבחנה (כנראה שיגאל עמיר לא המציא פטנט על הברחת זרע). תחשבו על הסיטואציה ההזויה. בעודו גוסס וכשהמוות אורב לו, מחרף נפשו התינוק, לא במלחמה על הגנת חבריו הנלחמים במנזר לטרון, אלא על שפיכת טיפת זרע אחרונה. מבין המטחים נושאת היונה את המתנה. באופן מפתיע היא מגיעה לילדה, שבאמצעות מזרק מרביעה את עצמה ואפילו מצליחה. לי לקח יותר משנה להיכנס להריון, בתנאים מאוד נוחים, כך שלא נהירה לי הסקיצה. ואני חושבת לאיזו מטרה נעלה כיוון מאיר שלו, כי הרי ברור לכל בר דעת, שלא היתה כוונתו שפעם שלחו או שהיום נשלח את החיילים למלחמה בצירוף יונה ומבחנה ובכך נדאג להמשכיות הזרע.

היו בספר עוד כמה קטעים מיותרים, אבל אף לא אחד מהם התעלה לרמות המיותרות של הפורנוגרפיה הזולה של אוננות באמצע הקרב. ואם אתם רוצים לקבל המחשה ויזואלית, רק תדמיינו לעצמכם אירוע כזה בקרב בלבנון.

אף אירוע גם לא עולה לרמות ההזויות של היונה שנכנסה בילדה (אפרופו נצרות ושילוש קדוש, חברה הזכירה לי שגם במרים הבתולה, אימו של ישו נכנסה יונה ותראו את התוצאה…) ואחרי הבכי הנורא שתקף אותי כשקראתי את הסצנה (בכיתי על הכסף ששפכתי לשווא) אני צריכה להרגע ולהתרחק לאיזה שנה שנתיים מסופרים ישראליים, שאפילו את קדושת המוות במלחמה לוקחים ומבזים בסצנות פורנוגרפיות מיותרות לחלוטין.

לסיכום, אני לא מכחישה, אומנם יש סצנות מרגשות בספר, והן בעיקר קשורות למשולם פריד ולגרשון הילד שנהרג במלחמה, אך ריחן מבאיש לנוכח השליש האחרון של הספר בו חלה התדרדרות קשה באירועים שבעיקר מביישים ולא הכרחיים.