For English review, please scroll down.

הספרים הראשונים בסידרה, היו טובים מאוד, נהנתי לקרוא אותם. הורביץ התגלה ככותב מחונן בעל חוש הומור והשילוב המוזר של הורביץ והות’ורן, עבד נפלא.

בספר הרביעי, אנתוני הורביץ בדיוק מסיים לכתוב את הספר השני בסידרה, הוא מסרב להרחבת ההסדר שלו עם הות’ורן ועומד בפני העלאת מחזה שכתב על במות התיאטרון. הוא כל כך גאה במחזה ובתגובות שהוא מקבל לאחר שהוא מוצג בעיירות הכפריות באנגליה, שהוא כמעט שוכח מהות’ורן.

ואז המחזה מגיע ללונדון, וביום לאחר ערב הבכורה, מישהו דוקר למוות את מבקרת התרבות הנודעת, מרגרט ת’רוסבי. עוד לפני מותה היא מספיקה לפרסם ביקורת ארסית ונוקבת על המחזה ועל הסופר, מה שבאופן טבעי מעמיד את הורביץ באור הזרקורים, ולא בצורה חיובית.

בוקר אחרי ערב הבכורה, אנתוני הורביץ מתעורר עם הנג אובר. הטעם המריר מסיומה של מסיבת האפטר פרטי עדין על לשונו, כאשר המפקחת קראה גראנדשואו מאשימה אותו ברצח של ת’רוסבי.

ואז השיחה היחידה שהוא עושה היא לחברו הות’ורן.

יש להות’ורן והורביץ ארבעה ימים לפענח את התעלומה לפני שהמשטרה תביא אותו להארכת מעצר.

לצערי, החלק הזה נופל משלושת הספרים הראשונים בסידרה והוא לא סיפק לי את העונג שהרגשתי בספרים הקודמים.

הוא לא גרוע, ומגלים פרטים נוספים על הות’ורן המסתורי. אבל בעיניי, כל הסיטואציה אליה נקלע הסופר ובכלל התפתחות העלילה היו לא חדים ולא מדוייקים מספיק.

הורביץ מספק פרטים על גבי פרטים על המחזה שהוא מעלה MindGame. הפרטים האלה לא ממש מעניינים ולכן קצב התפתחות העלילה איטי. רק לאחר אירוע הרצח והכניסה של הות’ורן לתמונה, הספר משנה כיוון, נהיה קצבי ומעניין.

בצד החיובי של הספר, היה מאוד קשה לנחש מי הרוצח. בניית הדמות של מרגרט ת’ורסבי, מעוצבת לעילא: היא הארכי רשעית. כמובן, שכל גילוי מעברה של המבקרת המנוולת, מוביל את הקורא למסקנה שהגיע לה למות.

אני חושבת שהסופר התכוון להציף ולהעלות למודעות את תנאי החיים של נוער עברייני/ או נוער בסיכון שגדלים עד גיל 18 במוסדות מוגנים ולאחר מכן נשלחים לבתי כלא. זה גם עולה מהפרק האחרון של הספר. מטרה ראויה לשמה. אבל העלילה שהוא רקם לא מספיק טובה.

Hawthorne & Horowitz #4

דף הסידרה –

Hawthorne & Horowitz

---

Previous books in the series were excellent reads. Hurwitz is a talented writer, and the combination of Hurwitz and Hawthorne was fantastic.

In the fourth book of the series, Anthony Hurwitz is wrapping up the writing of the second book. He decides not to extend his deal with Hawthorne and instead focuses on staging a play he has written. The play receives positive feedback after being performed in English country towns. Anthony becomes so proud of the play’s success that he almost forgets about Hawthorne.

The play makes its way to London, and the day following its opening night, the renowned cultural critic Margaret Throsby is murdered. Before her death, she had published a scathing review of the play and its author, which inevitably drew attention to Horwitz, but not in a favorable light.

The day after the big opening night, Anthony Hurwitz wakes up unwell because of his headache. He can still remember the end of the exclusive party when suddenly he gets a call from Inspector Grandshow, who accuses him of being involved in Throsby’s death.

After the police arrest him, he only calls his friend Hawthorne.

Hawthorne and Horvitz have four days to solve the mystery before the police take him into custody.

Unfortunately, this book is not of the same quality as the previous ones and did not give me the same level of enjoyment.

Although we learn more about the mysterious Hawthorne, the overall situation and plot development lack precision.

Horvitz goes into great detail about the play he is producing, called MindGame. However, these details are not particularly engaging, and as a result, the plot moves at a slow pace. It’s only after the murder takes place and Hawthorne is introduced that the story takes on a new direction and becomes more captivating and rhythmic.

The book has a positive aspect: the killer’s identity is difficult to guess. Margaret Thoresby has skillfully crafted the characters, especially the character of the depraved visitor, who is archly evil. With each discovery of her past, the reader is led to conclude that she deserved to die.

The author intended to shed light on the living conditions of delinquent youth or youth at risk who spend their formative years in protected institutions until the age of 18, after which they are transferred to prisons. This message becomes even more evident in the final chapter of the book. It’s a noble cause, but unfortunately, the author’s plot is not strong enough.