For English review, please scroll down.
הציפייה
מזמן רציתי לקרוא את The Sunne in Splendour. שמו ריחף מעלי כמו ספר חובה לכל מי שמתעניין במלחמות השושנים ובריצ’רד השלישי בפרט. הבעיה היא אורכו המפלצתי, כמעט אלף עמודים. זה גרם לי לדחות את הקריאה שוב ושוב. גם חיפשתי גרסת אודיו שתקל עליי אך לא מצאתי. השנה, עם ההתפתחות בקריינות מבוססת AI, מצאתי סוף סוף דרך לעבור את המחסום. זה לא מושלם, לפעמים חסרה אינטונציה, הקצב מוזר או הקול מעט שטוח. אבל ככלי עזר זה עבד.
הציפייה שלי הייתה ברורה: ספר שיחזיר לריצ’רד השלישי את המורשת שנגזלה ממנו. הדמות שלו תמיד סקרנה אותי. טראגית, מקופחת היסטורית, מושא ללעג שייקספירי. קיוויתי לגלות אותו כאן בגרסה מורכבת ואנושית. אולי אפילו להזדהות איתו. רק זה כבר היה שווה את המאמץ.
בין הבטחה למלכודת
הספר מתמקד בתקופת שלטונם של בית יורק: אדוארד הרביעי וריצ’רד השלישי. בעבר קראתי מעט על אדוארד הרביעי, רק בקווים כלליים, ובעיקר כרקע לעליית שושלת טיודור עם הנרי השביעי. ריצ’רד הוא דמות טראגית: ההיסטוריה לא עשתה עמו חסד (לא שייקספיר או ההיסטוריונים). התחלתי את הספר מתוך מחשבה שאני עומדת לקרוא רומן היסטורי ביוגרפי על ריצ’רד השלישי שיחזיר לו את הכבוד האבוד. כך הוא ממותג, כך מציגים אותו, וכך גם נבנה המוניטין שלו אצל קוראים רבים. אלא שמהר מאוד מתברר שההבטחה הזו אינה מתקיימת.
אומנם בתחילה ריצ'רד השלישי מצטייר כדמות חיובית: יציב, שקול, נאמן , ובוודאי לא רודף נשים כמו יתר המלכים של אותה תקופה. אך ככל שהעלילה מתקדמת מתברר עד כמה הזווית שבחרה פנמן בעייתית. היא בוחרת להציג כמעט את כל העלילה דרך עיניהם של אן נוויל, אליזבת וודוויל ואדוארד הרביעי בעוד ריצ’רד נותר בעיקר בתפקיד מגיב. הדבר מותיר אותנו עם גיבור שכביכול עומד במרכז, אך בפועל כמעט ואינו מקבל קול עצמאי.
רק אחרי כמעט שני שלישים מהספר, בסביבות עמוד שש מאות ושבעים, ריצ’רד סוף סוף עולה לבמה. עד אז הוא מופיע בטפטופים, לעיתים נדירות כקול עצמאי ולעיתים קרובות דרך עיניים זרות.
הפער הזה יוצר תחושת רמאות. לא מפני שהספר ארוך, אלא מפני שהוא בוחר להתעכב על כל קרב צדדי וכל ברית מתהפכת, במקום לאפשר לדמותו של ריצ’רד להתפתח. זה לא סיפור על דמות מרכזית אלא כרוניקה רחבת יריעה שבה הגיבור המובטח מחכה בסבלנות לתורו.
עומס היסטורי ופיזור נרטיבי
מלחמות השושנים הן תקופה כאוטית במלוא מובן המילה. קרבות, בגידות, נישואין פוליטיים והפיכות בלתי פוסקות. אפשר להבין מדוע כל סופר שיבחר לשחזר אותה יתקשה לסנן. אבל פנמן לא רק מתקשה לסנן, היא כמעט מסרבת. התוצאה היא עומס חסר רחמים של פרטים: כל קרב זוכה לתיאור, כל תככים מקבלים מקום, וכל דמות משנית מושכת אליה תשומת לב. הייתי מבינה התעמקות כזו בפרטים כאשר זה נוגע לדמות המרכזית, אבל רוב האירועים והפרטים בכלל לא קשורים לריצ'רד השלישי, אלא הם תהליכים ואירועים היסטורים.
מה שהיה יכול להפוך לאפוס היסטורי מהודק הופך ללוח שנה מדמם. אין היררכיה דרמטית, אין בחירה במהותי על פני השולי. הקורא נגרר מסצנה לסצנה, ולאט לאט מאבד את קו העלילה המרכזי. במקום להרגיש שאני נמצאת בתוך רומן היסטורי, מצאתי את עצמי קוראת מסמך כרונולוגי שאיבד את המתח הספרותי.
דמותו של ריצ’רד: עקב בצד אגודל
פנמן מבטיחה לתקן את דמותו ההיסטורית של ריצ’רד ולהציג אותו כשקול, מוסרי ונאמן, ובמובנים רבים היא אכן עושה זאת. הוא מצטייר כאח נאמן וכמנהיג אחראי, רחוק מאוד מהקריקטורה השייקספירית. אלא שההבטחה הזו מתממשת חלקית בלבד. כמו שציינתי, רוב הפרקים אינם מוקדשים לו, וגם כאשר הוא מופיע, הקול שלו כמעט תמיד מסונן דרך עיניה של אן נוויל או דמויות אחרות כמו אדוארד הרביעי או אליזבת וודוויל. במקום גיבור מרכזי, מתקבלת דמות משנה שממתינה בתור.
חלק מהבעיה של פנמן נעוץ במגבלה היסטורית ממשית. מריצ’רד עצמו כמעט ולא שרדו מקורות אישיים: לא מכתבים, לא יומנים ולא עדויות ישירות למחשבותיו. מה שנותר בידינו הם בעיקר צווים רשמיים, חוקים ותקנות שנחתמו בשמו. לכן, כל ניסיון לשחזר את עולמו הפנימי הוא בהכרח פרשנות ספרותית. פנמן נאלצת, כמו כל מי שניגש לדמותו של ריצ'רד השלישי, למלא את החלל הזה בדיאלוגים ובקונפליקטים שהיא ממציאה. הקורא נותר עם תחושה שהקול של ריצ’רד קיים, אבל הוא נבנה יותר כבדיה מאשר כתיעוד.
פנמן מעניקה לו נוכחות חזקה יותר ב־200 העמודים האחרונים, אך גם שם קשה לדעת אם זהו ריצ’רד ההיסטורי או בעיקר ההשלכה של הסופרת על דמותו.
הנשים במרכז, הגיבור בצד
אן נוויל ואליזבת וודוויל מקבלות מקום עצום בנרטיב. פרקים שלמים מתנהלים דרך עיניהן, והן מצוירות כדמויות מורכבות, נחושות, לעיתים שבריריות ולעיתים עיקשות. אפשר להעריך את הרצון להשמיע את הקולות הנשיים, אך בפועל הבחירה הזו גובה מחיר: ריצ’רד נדחק לשוליים בספר שאמור היה לשאת את שמו. במקום דמות היסטורית שנבנית לאט וביסודיות, הקורא נותר עם פסיפס של מבטים מהצד והבטחה שלא מתקיימת.
העובדות מול הדרמה –
הוצאתו להורג של ג’ורג’ קלרנס
הוצאה להורג של ג’ורג’, דוכס קלרנס, בשנת 1478 היא מהאירועים הבודדים שאינם נתונים במחלוקת. הוא הואשם בבגידה, נשפט בפרלמנט והוצא להורג. פנמן בוחרת לא לפרט כיצד, אלא רק לרמוז לאגדה המפורסמת על הטביעה ביין. כאן היא מצליחה לשמור על איזון סביר בין עובדה לבין מיתוס. הבעיה מתחילה כאשר היא מייחסת את ההחלטה להשפעה של אליזבת וודוויל, או כאשר היא רומזת שחשיפת נישואים סודיים של אדוארד הייתה הטריגר, פרשנויות שאין להן עוגן היסטורי מוצק. גם הספקולציות המאוחרות על ממזרות בקו הדם, שנתמכות לעיתים בניסיונות מחקר גנטי, מופיעות כאן יותר כדרמה ספרותית מאשר כטיעון מחקרי.
אליזבת וודוויל והעוצרות
מותו של אדוארד הרביעי בשנת 1483 הוביל למשבר ירושה בלתי נמנע. בצוואתו מינה את ריצ’רד, דוכס גלוסטר, לעוצר של בנו בן השתים־עשרה, אדוארד החמישי. ההחלטה נראתה טבעית: ריצ’רד נחשב האח הנאמן ביותר, איש צבא מנוסה ודמות יציבה בבית יורק.
המקורות ההיסטוריים מספרים מעט מאוד על תגובתה של אליזבת וודוויל. מה שכן ידוע הוא שהיא לקחה את ילדיה וביקשה מקלט במנזר וסטמינסטר, צעד דרמטי שמעיד על חשש עמוק. האם פחדה מריצ’רד עצמו או פשוט הבינה שמשפחתה מאבדת אחיזה פוליטית? התשובה אינה חד־משמעית.
פנמן מציירת את הרגע הזה כהתפרקות רגשית, כמעט ללא סיבה ברורה. הקורא לא מקבל תהליך הדרגתי של חשדנות או ניתוח פוליטי משכנע, אלא דרמה חפוזה. פנמן מייחסת לאליזבת תפקיד פעיל בהחלטות קריטיות, לדוגמא כפי שציינתי מעורבותה בהוצאה להורג של ג’ורג’, דוכס קלרנס. בהרבה מקרים הבחירה של פנמן משרתת את הנרטיב, להציג את אליזבת כמי שתמרנה מאחורי הקלעים והתעמתה ישירות עם ריצ’רד, אך לא בהכרח משקפת את מה שקרה בפועל.
באותה רוח, פנמן לא מהססת להכניס לפיו של ריצ’רד התבטאויות בוטות כלפי אליזבת, גיסתו, שהייתה שנים רבות רעייתו של אחיו, אם ילדיו והמלכה־האם של יורש העצר. ההיסטוריה לא באמת תומכת ברוב ההתבטאויות הללו. כן היה חשדנות הדדית, וכן היו מתחים עמוקים סביב השליטה בלונדון וביורש, אך לא בהכרח קללות וגסויות כפי שהספר מתאר. כאן הבחירה הספרותית משרתת את הדרמה ומדגישה את "השיגעון לשליטה", אך בו בזמן היא מצמצמת את המורכבות ומשטחת את הדמויות.
אליזבת מיורק – הקול האחר
דמות מרתקת שעולה בספר היא אליזבת מיורק, הבת הבכורה של אליזבת וודוויל. פנמן מציגה אותה כמי שמעיזה להתעמת עם אמה ולהזכיר לה את רצון אביה, אדוארד הרביעי. בניגוד לאמה הדרמטית ולאחותה הקטנה והפגיעה, אליזבת נבנית כאן כדמות יציבה ובעלת עמוד שדרה. בכך היא מבשרת את תפקידה ההיסטורי: רעייתו של הנרי השביעי. לא נישואי תשוקה, אלא ברית אסטרטגית שהניחה את היסוד לבית טיודור והעניקה לו יציבות לדורות.
בחלק האחרון של הספר, פנמן משתעשעת עם הרעיון של אפשרות נישואים בין ריצ'רד השלישי לאליזבת מיורק. היא אינה היחידה שמציגה את המתח בין ריצ’רד השלישי לאליזבת מיורק כקשר טעון רגשית. כבר במאה ה־15 נפוצו שמועות על כוונה של ריצ’רד, לאחר מותה של אן נוויל, להינשא לאחייניתו. חלק מהמקורות, כמו הכרוניקות של קרון (Crowland Chronicle) , רמזו על שיחות שנערכו סביב האפשרות הזו, אך רוב ההיסטוריונים רואים בכך רכילות פוליטית שנועדה לערער את מעמדו.
ב־Tower of London ובאתר Richard III Society מוזכר כי לאחר מותה של אן אכן נפוצו שמועות שריצ’רד ישקול נישואין לאליזבת מיורק, אך אין לכך תיעוד אמין. הצעות הנישואין הרשמיות שהועלו באותה עת כוונו בכלל לפורטוגל, במה שנראה כמהלך דיפלומטי ולא רומנטי.
מאמרים מאוחרים יותר, כמו זה ב־The Guardian וב־Historic UK, מנתחים את האופן שבו השמועות שימשו כלי תעמולתי בידי מתנגדיו של ריצ'רד ה -3. ההנחה הרווחת היא שמדובר בהמצאה מאוחרת של מחנה טיודור, שנועדה לצייר את ריצ’רד כטמא מוסרית וכמי שחצה גבולות משפחתיים, ולהצדיק את הדחתו בדיעבד.
לכן, גם אם הדרמה שפנמן מציירת, עם אליזבת וודוויל כמוח מאחורי “הצעת הנישואין”, מפתה מבחינה ספרותית, היא נשענת על שמועות בלבד. אין ראיה היסטורית מוצקה שהתרחש מפגש כזה או ששיקוליו של ריצ’רד כללו נישואין לאחייניתו.
הנסיכים במגדל – התעלומה שלא נפתרה
אחת התעלומות המסתוריות ביותר בתקופתו של ריצ’רד השלישי הוא גורלם של שני הנסיכים, אדוארד החמישי ואחיו ריצ’רד משרוסברי. שניהם נכלאו במצודת לונדון בקיץ 1483, זמן קצר לאחר מותו של אדוארד הרביעי והכרזת בנו הבכור כיורש.
הדרך למצודה לא הייתה מקרית: אדוארד ה-5 המתין שם ליום ההכתרה. אבל, אז אירועים תפסו תאוצה. תחילה הוצא להורג אנתוני וודוויל, הדוד החזק ששימש מגן טבעי על אדוארד הצעיר. לאחר מכן הכריזה המועצה על ממזרות ילדיו של אדוארד הרביעי, צעד משפטי־פוליטי שהכשיר את הקרקע להדחתם. המחלוקת הפנימית במשפחה החריפה: אליזבת וודוויל, האם, התבצרה עם ילדיה, בעוד בתה הבכורה, אליזבת מיורק, נטתה לצד ריצ’רד והאמינה שהוא מממש את צוואת אביה.
ב־26 ביוני 1483 הוכתר ריצ’רד למלך. זמן קצר אחר כך פנמן מתארת מפגש דרמטי במצודה בין ריצ'רד לנסיכים הצעירים. פנמן מתארת אותו כסצנה ספרותית עזה: הנסיך הצעיר, בן ארבע בלבד, פונה לדודו ושואל על מעמדם של אחיו ועל שאלת ממזרותם, ואילו אדוארד החמישי, בן שתים־עשרה, מתעמת ישירות עם ריצ’רד בשאלות נוקבות על הוצאתו להורג של דודו אנתוני וודוויל ועל גזילת המלוכה.
זמן קצר לאחר שהוכתר ריצ’רד השלישי, נעלמו עקבותיהם מתוך מצודת לונדון.
האם מפגש כזה התרחש בפועל? המקורות ההיסטוריים אינם מציינים זאת. מה שבטוח הוא שהילדים נשארו במצודה, ושמשם נעלמו עקבותיהם. פנמן נזהרת מלייחס לריצ’רד עצמו פקודת רצח, אך ברור שהנסיכים היו בעיה פוליטית: כל עוד נותרו בחיים, שלטונו של ריצ’רד היה בסכנה.
כבר אז נפוצו שמועות על רצח, אך לא נמצאה הוכחה חותכת, לא מסמכים, לא עדויות, ולא גופות שניתן לזהות בוודאות. היסטוריונים בני התקופה מיהרו להאשים את ריצ’רד, מתוך היגיון פשוט: הם היו האיום הישיר ביותר על שלטונו. עם זאת, אין מקור אחד שמוכיח שהורה על מותם. מאוחר יותר, תחת הנרי השביעי, הפכו השמועות לאגדה שחיזקה את הלגיטימציה של שושלת טיודור.
פנמן בוחרת לא להכריע: היא מתארת את המתח, את המפגש הדרמטי במצודה, את השמועות שהסתובבו, אך נמנעת מלייחס לריצ’רד עצמו את הפקודה. התוצאה היא פרק טעון, שבו העובדות הדלות נבלעות בתוך נרטיב ספרותי.
בסופו של דבר, ההיעלמות של הנסיכים נשארה כצל כבד שמעיב על שמו של ריצ’רד. יותר מכל קרב או הוצאה להורג שביצע, זהו הסיפור שהתקבע בזיכרון הקולקטיבי, אחת החידות הגדולות בהיסטוריה האנגלית שאין לה פתרון, גם מאות שנים אחרי.
בין ספרות להיסטוריה
בקריאה ביקורתית נחשף הפער הגדול שבין ספרות להיסטוריה. בעוד שלדוגמא פיליפה גרגורי נכנעת לרומנטיזציה גלויה, פנמן מתיימרת לדייק היסטורית, אך גם היא ממלאת את החללים בפרשנויות דרמטיות. התוצאה היא שהקורא מתקשה להבחין היכן מסתיימת ההיסטוריה והיכן מתחילה הדרמה. חשוב לזכור שכל קריאה ברומנים מסוג זה אינה תחליף למחקר היסטורי, אלא הזמנה לחשוב מחדש על המקורות ולבדוק את גבולות הסיפור.
סיכום – הטירוף האנושי
כשמביטים על התקופה ההיא ובמרחק ההיסטוריה, נדמה שכולם היו משוגעים, תאבי שליטה ודם. אבל האמת היא שהם פעלו בעולם שבו כל טעות קטנה יכלה לעלות בכתר או בראש. נישואין היו כלי נשק, ילדים היו בני ערובה, ומשפחה הייתה שדה קרב. מי ששרד לא היה בהכרח הצודק או החזק, אלא זה שידע לגייס מספיק חרבות ברגע הנכון.
הבעיה הגדולה של The Sunne in Splendour היא שהספר לא מקיים את ההבטחה שבמרכזו. למרות שהוא נושא את שמו של ריצ’רד השלישי, רובו מתפזר על דמויות אחרות, קרבות אינסופיים ותמרונים פוליטיים. כך אובד הפוקוס מהדמות שהייתה יכולה להפוך לרומן ביוגרפי מרתק. זו אכזבה צורבת, משום שריצ’רד היה לא רק דמות יציבה ואמינה יותר מאחיו, אלא גם רפורמטור חשוב שניסה להשליט סדר בתקופה כאוטית.
מהמקורות שקראתי למדתי שריצ'רד ה-3 היה מפקד צבאי נאמן. הוא יזם צעדים יוצאי דופן לזמנו: הקים בית דין שנועד לאפשר לאנשים פשוטים לקבל צדק, הנהיג שימוש באנגלית במסמכים משפטיים כדי שיהיו נגישים לכול, וצמצם את כוחם של האצילים לכלוא נתינים ללא משפט ברור. כל אלה אולי לא הפכו אותו לפופולרי יותר בקרב יריביו, אבל הם ממחישים עד כמה ניסה לנהל שלטון יציב וצודק יותר מזה של קודמיו.
לעומת המלך הנרי השישי, שהיה סמרטוט רצפה בידי אשתו ויועציו, וחי בעולם דמיוני של שלום ואחווה, ולעומת אדוארד הרביעי, שהיה רודף נשים ידוע והסתבך בנישואין כפולים שהעמידו את שושלתו בסכנה, ריצ’רד בילה את חייו בשירות אנגליה, הכתר והמלך. דווקא הוא, שהצטייר כמי שנדחק בידי הנסיבות לפעולות קשות, נותר בספר הזה כצל של עצמו. כל פעולותיו כרפורמטור נשארו מחוץ לעריכה ואין איזכור שלהן בספר. העלילה מתמקדת בקונספירציות, שמועות ודימויים מאוחרים שהתגבשו בתקופת שושלת טיודור.
בסוף הספר פנמן מוסיפה פרק אחרית דבר שבו היא מתייחסת למקורות ההיסטוריים שעליהם הסתמכה. היא מציינת שניסתה להבדיל בין הכרוניקות הכתובות בימי בית טיודור, שהיו עוינות לריצ’רד, לבין אלו שנכתבו בתקופתו. לדבריה, לא נמצאו עדויות בני הזמן שתיארו אותו כמעוות או כמרושע, דימוי זה נולד רק לאחר מותו, בעיקר בעקבות המחזה של שייקספיר.
לגבי הנסיכים במגדל היא מביעה עמדה ברורה: היא אינה מאמינה שריצ’רד הוא זה שהורה על מותם. בעיניה, זו הייתה טעות פוליטית חמורה מדי, וריצ’רד לא היה טיפש דיו לבצע מהלך שהיה מחבל בעצמו בלגיטימיות שלו. גם העובדה שאליזבת וודוויל, אמו של אחד הנסיכים, הסכימה להעביר לידיו את בנותיה, ובעיקר את אליזבת מיורק, מחזקת בעיניה את ההנחה שלא ראתה בו רוצח ילדיה.
בשורה התחתונה, The Sunne in Splendour הוא מסע ארוך ולעיתים מתיש, אבל גם מאיר עיניים. פנמן אולי לא הצליחה לכתוב את הרומן הביוגרפי שהבטיחה, אבל היא הצליחה להחזיר את ריצ’רד השלישי למרכז השיח, לא כקריקטורה אלא כאדם. דווקא מתוך ההחמצה נולדה תובנה עמוקה יותר: כמה קשה לכתוב על דמות שאין לה קול משלה. היעדר מכתבים, יומנים או עדויות אישיות הפך את ריצ’רד למיתוס פתוח לפרשנות.
הספר גרם לי לעצור, לבדוק מקורות, לקרוא מחקרים ולהבין עד כמה הדמות הזו היא לא רק סיפור היסטורי אלא שאלה תרבותית: מי כותב את ההיסטוריה, ואיך נולדת דמות של "נבל" כשאין מי שיגן על עצמו.
The Sunne in Splendour/ Sharon Kay Penman
Kindle Edition, 1982, 936 Pp
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
Expectation
I’d long wanted to read The Sunne in Splendour. Its title hovered over me like a must-read for anyone fascinated by the Wars of the Roses and Richard III in particular. The only obstacle was its monstrous length—nearly a thousand pages—which made me postpone it again and again. I even looked for an audiobook version to make it easier, but none existed. This year, thanks to AI narration, I finally found a way through. It isn’t perfect—the pacing can be odd, the tone sometimes flat—but as a reading companion, it worked.
My expectation was clear: a novel that would restore Richard III’s stolen legacy. His figure has always intrigued me: tragic, misrepresented, reduced to a Shakespearean caricature. I hoped Penman would bring him back as a complex, human character—one I could finally empathize with. That hope alone was worth the effort.
Between Promise and Trap
The novel covers the reigns of the House of York, specifically those ofEdward IV and Richard III. I had read little about Edward IV before, primarily as background to the rise of the Tudor dynasty under Henry VII. Richard, however, is the tragic figure whose reputation history has treated most unfairly.
I opened the book expecting a biographical epic centered on Richard III, a work that would redeem him from centuries of vilification. Yet that promise is only partially fulfilled.
At first, Richard appears noble and balanced, a loyal soldier and far from the womanizer typical of other kings of his era, but as the plot unfolds, it becomes clear how problematic Penman’s narrative focus is. Much of the story unfolds through the eyes of Anne Neville, Elizabeth Woodville, and Edward IV, leaving Richard largely reactive and voiceless.
Only around page 670, two-thirds of the way through, does he truly step into the spotlight. Until then, he drifts at the margins of his own story, seen mainly through the perspectives of others.
This imbalance creates a sense of frustration. Not because of the book’s length, but because the pacing sacrifices the protagonist’s development for endless political detail. What could have been an intimate portrait becomes a sprawling chronicle where the promised hero waits endlessly for his cue.
Historical Weight, Narrative Diffusion
The Wars of the Roses were a chaotic era marked by battles, betrayals, political marriages, and coups without end. Understandably, any author would struggle to distill such a turbulent era, but Penman seems almost unwilling to filter.
The result is an overwhelming torrent of detail: every battle described, every intrigue dissected, every secondary character given airtime. The density might have been justified if it illuminated Richard himself, but it rarely does. Instead, we get history at the expense of drama.
What could have been a taut historical epic becomes a blood-soaked calendar of events. There’s no dramatic hierarchy, no sustained emotional core. The reader is dragged from scene to scene, losing sight of the story’s spine.
Richard’s Character: Step by Step
Penman promises to rehabilitate Richard’s image, portraying him as principled and loyal, and to some degree, she succeeds. Her Richard is measured, moral, and deeply devoted to his family. Yet the fulfillment of that promise is uneven.
Because so much of the novel is filtered through others’ viewpoints, Richard’s own interiority remains faint. Part of the problem lies in the historical record itself: no letters, diaries, or personal documents of his survive. What we have are royal decrees and legal reforms, official but impersonal.
Any novelist tackling Richard III must invent his inner life, and Penman does so with empathy but also speculation. The result is a protagonist who is half historical and half imagined.
Only in the final two hundred pages does he gain substantial presence, but even then, one wonders whether it is Richard we’re meeting or Penman’s projection of him.
Women at the Center, the Hero on the Sidelines
Anne Neville and Elizabeth Woodville dominate much of the narrative. Their voices are strong and often moving, but their prominence comes at the expense of Richard's.
Penman’s feminist framing is admirable, yet it unbalances the story. Instead of a central male figure illuminated through women’s perspectives, Richard becomes a supporting player in his own legend.
Fact versus Drama
The Execution of George, Duke of Clarence
The 1478 execution of George, Duke of Clarence, is one of the few events of the period that are widely accepted as accurate. Tried for treason and condemned by Parliament, he was executed, perhaps, as legend claims, by drowning in a butt of wine.
Penman treats the event briefly and tastefully, but her framing is speculative. She attributes his downfall to Elizabeth Woodville’s influence and the revelation of Edward IV’s alleged secret marriage claims, unsubstantiated by historical evidence.
Elizabeth Woodville and the Regency Crisis
After Edward IV died in 1483, Richard was appointed Lord Protector for the young Edward V. This was a logical choice, as he was loyal, capable, and had proven himself in battle.
Elizabeth Woodville’s reaction is murkier. What is known is that she fled with her children to a sanctuary at Westminster Abbey. Whether it is out of fear of Richard or a political calculation remains uncertain.
Penman dramatizes this as a near-hysterical collapse, emphasizing emotion over political realism. She often paints Elizabeth as a manipulator orchestrating executions and conspiracies. Historically, her role is less clear and probably less theatrical.
Similarly, the bitter exchanges Penman invents between Richard and Elizabeth, full of curses and accusations, are unrecorded. They serve narrative tension, not historical fidelity.
Elizabeth of York – The Quiet Voice
Elizabeth of York, eldest daughter of Elizabeth Woodville, emerges as one of the novel’s most grounded figures. Her calm strength foreshadows her later role as queen to Henry VII, uniting the feuding houses through a marriage of state rather than love.
In the final chapters, Penman flirts with the old rumor of a possible marriage between Richard and his niece, Elizabeth. The idea appears in the Crowland Chronicle and other Tudor-era accounts, but historians largely dismiss it as political gossip.
Modern scholars like those cited by The Guardian and Historic UK, see the rumor as Tudor propaganda, designed to depict Richard as morally corrupt and justify his overthrow.
Penman uses the rumor dramatically, suggesting Elizabeth Woodville herself sowed the idea, but there’s no solid evidence for any such plan or meeting.
The Princes in the Tower – A Mystery Without an Ending
Few mysteries have haunted English history like the disappearance of Edward V and his brother Richard of Shrewsbury. After their confinement in the Tower of London in 1483, they vanished.
Penman imagines an emotional encounter between Richard and the boys before their disappearance—a compelling scene, though entirely fictional. The historical record contains no evidence of such a meeting.
Rumors of murder spread quickly, yet no proof has ever surfaced. No documents, no confessions, no verified remains. Historians, both then and now, essentially accuse Richard of employing political logic rather than evidence.
Penman refuses to convict him outright. Her restraint is commendable: she acknowledges the mystery rather than exploiting it.
Between History and Fiction
Read critically, The Sunne in Splendour exposes the porous boundary between research and imagination. Penman aims higher than Philippa Gregory’s romanticism, but she, too, fills historical gaps with invention.
The result is a hybrid text: half novel, half chronicle. It invites reflection on how stories become “history” when told with conviction.
Final Thoughts – The Human Madness
Looking back on that blood-soaked century, it’s easy to call everyone insane, drunk on ambition and vengeance. Yet theirs was a world where a single mistake could cost a crown or a head. Marriage was a weapon, children were hostages, and loyalty was lethal.
The Sunne in Splendour does not fulfill its biographical promise. Despite its title, Richard III remains a peripheral presence. But even through the disappointment, the book achieves something valuable: it rekindles interest in Richard III not as a demon, but as a man.
Modern research shows that he was far from the monster Shakespeare portrayed him as. He established courts for commoners, promoted the use of English in legal documents, and curbed abuses of noble power, progressive acts for his time.
Penman restores him to history not by clearing his name, but by forcing us to look closer. Her afterword acknowledges the limits of certainty: no contemporary accounts described him as deformed or evil; such portrayals emerged only under the Tudors.
As for the princes in the Tower, she concludes sensibly: Richard likely wasn’t their killer. It would have been political suicide, and Elizabeth Woodville’s later trust in him supports that view.
In the end, The Sunne in Splendour is exhausting but illuminating. Its most significant achievement lies in what it provokes: curiosity, doubt, and a renewed awareness of how easily myth replaces memory. Richard III remains a riddle, and perhaps that’s what keeps his story alive.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
