קראתי השבוע את פחד של צוויג, ופתאום הבנתי שפחד איננו רק רגש. יש פחד כאירוע, ויש פחד כאקלים. האירוע מבהיל. האקלים משנה אישיות. הערות שוליים על פחד, חדשות, ספרות, והדרך שבה איום חיצוני נעשה מבנה פנימי.
מלחמות לא נגמרות כשהאש נפסקת. הן ממשיכות לחיות בתוך הילדים, בתוך האימהות, ובתוך המיתוסים שהן משאירות אחריהן.
דלילו כתב על רעש לבן שמטשטש פחד, אבל המציאות שלנו כבר מזמן לא לבנה. היא אדומה, חודרת ובוטה. על הדרך שבה סטטיסטיקה הופכת למזרק הרדמה, על הפער בין "ניהול" לחוסר אונים, ועל הרגע שבו הפחד הופך לטבעי עד שהוא נעלם מהעין.
הנשמה חוזרת לתרבות הישראלית דרך הפופ האמוני, וזה לא בהכרח רע. השאלה היא מתי עוגן נהיה פטור, ומתי השפה מתחילה לארגן כישלון מחדש כסיפור ניצחון.
