אם יש משהו שהז'אנר הרומנטי-אירוטי טרח ללמד אותנו, הוא שתשוקה מתחילה במבטים מצטלבים, פרפרים בבטן ורטיבות במקומות הנכונים. האש שבוערת בגופה של אישה היא תמיד אש החשק, כל עוד יש גבר בסביבה שאפשר לייחס לו את ההצתה.
אף אחד לא טרח להזהיר שבסוף שנות הארבעים הבעירה הזאת הופכת לקצר חשמלי בהיפותלמוס, שאינו תלוי בשום מבט; ושהרטיבות היחידה שנותרת במיטה היא שלולית זיעה של שלוש לפנות בוקר.
על הפרק הזה הרומנים מדלגים בנימוס, כמו על פסקה משעממת. אישה בת 54, שמתעוררת שלוש פעמים בלילה כדי להחליף בגדים ולהתקלח, היא גיבורה לא נוחה לפנטזיה. כשהמזגן מכוון על 16 מעלות, לאף אחד אין חשק לרומנטיקה. אולי לדובי קוטב. בן הזוג והכלב מתפנים לחדר השני כדי לא לחטוף היפותרמיה, ואת נשארת לבד במקרר הפרטי שלך: גוף רותח בתוך חדר קפוא. רומן שמוחק מהאישה הבוגרת את הפיזיולוגיה שלה הופך אותה לרוח רפאים.
ובמציאות הזאת צריך איכשהו לתפקד.
אחרי חודשים של לילות בני שלוש שעות שינה, שמוחקים כל צלם אנוש, את גוררת את עצמך למרפאה. הממסד הרפואי מנפק את גזר הדין באדישות של פקיד שומה: "פשוט תרדי קצת במשקל, ותפסיקי לעשן". אין בירור של ציר הורמונלי, אין תרמוסטט מוחי שבור. יש רק אשמה. הגוף עולה באש כי העזת לסחוב עוד כמה קילוגרמים ולא להיות ממושמעת. המדע הגדול של המאה ה־21 מתמצה בנזיפה שמרנית: תסגרי את הפה ותהיי ילדה טובה, והלהבות כבר ייכבו מעצמן.
מכאן מתחילה תעשיית הציד. אישה שנואשת לשעת שינה אחת תקנה כמעט כל הבטחה, וקל למכור לה ישועה באריזה יוקרתית. תחילה מגיעים תוספי ה"פלא": צמחים עם שמות לטיניים מבטיחים, ב־150 שקלים לחודש, שלא מדגדגים אפילו קצה של גפרור.
כשאלה קורסים, נשלף הנשק הכבד: מזרקי הקסם של הרפואה המודרנית. אלפי שקלים מהכיס הפרטי על ההבטחה שאם רק תצטמצמי, הגוף יתאזן. שנה שלמה על התרופה האופנתית של הרגע. המשקל יורד מעט, וגלי החום רק מחריפים. את משלמת הון כדי לקום בלילה רטובה עוד יותר, לרוץ למקלחת, עם שרירים מתפרקים ומטבוליזם מרוסק. ואז המשקל נתקע לשלושה חודשים.
המערכת, כמובן, מגלגלת עיניים. את מצטיירת כסתומה: התופעות שאת מתארת "לא מוכרות למדע", אז פשוט תעלי את המינון. המדע לא מכיר את הסבל שלך, ולכן הוא לא קיים. חבל רק שהגוף שלך לא עודכן בממצאים.
בלילות את מתעוררת לצלילי שירת "את הבעירה הזאת אי אפשר להפסיק", לפעמים "אלף כבאים לא יצליחו לכבות אותי". העסקה מפוקפקת, ושנתיים כאלה מצטברות לייאוש, עייפות כרונית ואפס תשובות.
ובינתיים צריך לקום בבוקר לעבודה. באמצע שנות החמישים, השאלה הבוערת היא איך לשרוד יום עבודה שלם אחרי שלוש שעות שינה, איך להפסיק להזיע באמצע ישיבה, ואיך לא להתפורר מעייפות. "האם הוא אוהב אותי" יכולה לחכות. לא בדיוק חומר שנמכר עם גבר עירום על הכריכה.
אחרי שנתיים של רופאים, תוספים וזריקות, הפסקתי את הזריקות, והמשקל התחיל לחזור. ואז קולגה במסדרון שאלה מה שלומי, הקשיבה שתי דקות ונקבה בשם של כדור גנרי ישן, ב־15 שקלים. התקשרתי, ביקשתי, קיבלתי. בלי בירורים ובלי נזיפות. שתי דקות במסדרון עשו את מה ששנתיים של רפואה מודרנית, באלפי שקלים, לא הצליחו.
הבעירה לא נעלמת לגמרי. לפעמים באמצע יום עבודה נדלק גפרור קטן. אז את פותחת חלון במשרד, נושמת אוויר צלול, וממשיכה הלאה. הקילוגרמים של סבל ונוזלים נשרו מאחור, יחד עם האשליה שמישהו אחר יכבה עבורך את האש.
הספרות הרומנטית יכולה להמשיך למכור גופים לוהטים וסדינים ספוגים בתשוקה. בגיל 54 את כבר יודעת שלפעמים ההישג הארוטי הגדול ביותר הוא פשוט לישון לילה שלם בלי להתעורר בתוך שלולית.
אלה החיים עצמם: מפוכחים, יציבים, ועל סדינים יבשים לחלוטין.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.