Death in White Pyjamas / Death Knows No Calendar/ John Bude

​Please scroll down for an English review.

הכרך הזה מאגד שני ספרים נדירים יחסית, אבל בפועל הוא נשען על אחד בלבד.
Death Knows No Calendar מאפיל על Death in White Pyjamas בלי מאמץ, וחושף עד כמה היכרות קרובה מדי עם עולם התוכן עלולה לפגוע דווקא במקום שבו רומן בלשי חייב להיות מהודק: התעלומה.

Death in White Pyjamas נפתח היטב: אישה נמצאת מתה ליד אגם בפיג'מה לבנה, בבית כפרי שמארח להקת שחקנים. לבוד יש כאן יתרון ברור. הוא מכיר את עולם התיאטרון מבפנים, ולכן היריבויות, האגו והעמדת הפנים כתובים בחיות ובדיוק.

אבל ככל שהעלילה מתקדמת, התעלומה מאבדת צורה. בוד מפזר מניעים בלי הכרה, אבל הם אינם מתגבשים למתח אלא לערפול. מרוב חשודים כבר קשה לראות את ציר העלילה.

נדרשו לי שלוש התחלות עד שנכנסתי אליו, וזה לא מפני שהוא מורכב, אלא מפני שהוא לא ממוקד. התעייפתי מרוב דמויות, מניעים ועלילות משנה. במקום ספר קליל, כמו שבוד כנראה התכוון לכתוב, קיבלתי ספר שהקשב בו נקטע פעם אחר פעם.

גם מוזרות הרצח לא עוזרת. היא לא מולידה חקירה חדה, אלא מוסיפה עוד שכבת ערפול. דשדשתי עד סופו המיוחל.

Death Knows No Calendar חד בהרבה. כאן בוד בונה חידה מרתקת שהעסיקה אותי לאורך כל הקריאה: אם זו לא התאבדות, איך בוצע הרצח.

ירי ומוות בסטודיו נעול, התאבדות לכאורה, בלש שמסרב לקבל שזה מה שקרה, ארבעה חשודים, לפחות שניים מהם מנהלים רומן ומכונית אחת שנעלמה מכביש מגודר ללא מוצא. בוד מציב לבלש ולקוראים בעיה לוגית ממשית. הפתרון שהוא מציע אכן יצירתי, ואפילו קצת מתריס, אבל מהסוג שמצדיק את הדרך אליו.

הפער בין שני הספרים מלמד בדיוק היכן בוד חזק והיכן הוא נופל. כשהוא נסחף אחרי חבורה, אווירה ותפאורה, הוא מאבד את עמוד השדרה של העלילה. כשהוא מתרכז בתעלומה, הוא נעשה סופר בלשי חד באמת. לכן הכרך הזה אינו מציע שני ספרים שווי ערך, אלא ספר אחד בינוני יחסית ולצדו ספר שמצדיק את קיומו של הכרך כולו.

וזה גם משהו שהספרייה הבריטית צריכה לקחת בחשבון. עצם ההצלה של שני טקסטים נדירים איננה ערך ספרותי בפני עצמו. ספר צריך להצדיק את חזרתו לחיים. Death in White Pyjamas לא ממש עושה זאת. Death Knows No Calendar כן. הוא חד, מתוחכם, ובנוי סביב רעיון בלשי שמכריח את הקורא לעבוד. זה ההבדל בין סקרנות ארכיונית, לבין ספר שבאמת מצדיק תחייה.

Death in White Pyjamas / Death Knows No Calendar/ John Bude

Kindle Edition, 2020, 550 Pp

דירוג SIVI –

⭐⭐⭐⭐

דירוג: 3.5 מתוך 5.

איכות אודיו –

⭐⭐⭐⭐⭐

דירוג: 5 מתוך 5.

British Library Craim Classic #16

Death in White Pyajamas / Death Knows No Calendar / John Bude

This volume brings together two relatively rare novels, but in practice, it stands on only one of them.

Death Knows No Calendar completely outshines Death in White Pyjamas, and reveals how too much familiarity with a particular world can end up damaging the very place where a detective novel must remain tight: the mystery itself.

Death in White Pyjamas opens well. A woman is found dead by a lake in white pajamas, in a country house hosting a troupe of actors. Bude has an obvious advantage here. He knows the theatrical world from the inside, and so the rivalries, egos, and performances are written with life and precision.

But as the plot moves forward, the mystery loses its shape. Bude scatters motives everywhere, but they do not build tension. They produce blur. With so many suspects, it becomes hard to see the spine of the story at all.

It took me three attempts to get into it, and not because it is complex, but because it is unfocused. I grew tired of the abundance of characters, motives, and subplots. Instead of the light, nimble novel Bude probably meant to write, I got a book whose momentum keeps breaking down.

Even the strangeness of the murder does not help. It does not generate a sharp investigation; it only adds another layer of vagueness. I trudged my way to the long-awaited end.

Death Knows No Calendar is far sharper. Here, Bude builds a genuinely compelling puzzle, one that stayed with me throughout the reading: if this is not suicide, then how was the murder carried out?

A shooting and death in a locked studio, an apparent suicide, a detective who refuses to accept that explanation, four suspects, at least two of them engaged in an affair, and one car that vanished from a fenced dead-end road. Bude presents both the detective and the reader with a real, logical problem. The solution he offers is indeed inventive, even a little defiant, but of the kind that earns its way there.

The gap between the two novels shows exactly where Bude is strong and where he falters. When he gets carried away by a group, an atmosphere, and a setting, he loses the backbone of the plot. When he concentrates on the mystery, he becomes a genuinely sharp crime writer. So this volume does not really offer two equally successful books, but one relatively mediocre novel alongside another that justifies the entire volume's existence.

And that is something the British Library should take into account as well. The mere rescue of two rare texts is not in itself a literary value. A book has to justify being brought back to life. Death in White Pyjamas does not really do that. Death Knows No Calendar, does. It is sharp, clever, and built around a detective idea that forces the reader to work. That is the difference between archival curiosity and a book that truly deserves revival.