הכריכה של תחנה אחרונה גן עדן מרהיבה. כזו שמבטיחה עולם, לא רק סיפור.
ראיתי, ידעתי, לקחתי. אין צורך בתקציר כשסומכים על הוצאת שתיים.
הם בדרך כלל יודעים לבחור, הפעם, פחות.
שירה, סופרת תל־אביבית עם לב שבור ועם אמונה שמתחננת לעוגן, נמשכת לגורדון.
לא ההוא מרחוב גורדון, אלא נביא קטן שמוכר ציונות בגרסה אורגנית: אדמה, זיעה, וגעגוע לעידן שבו “היה פה חזון”.
היא עוזבת בעל שכבר מריח את האבסורד, וילדים שאבדו לה במרחבים של שכול ואשמה.
מהלך “לך־לך” תנ"כי, רק בלי קול מהשמיים ועם שקט כבד מדי מבפנים.
מחוז כלניות אמור להיות התחלה. טהרה. תיקון.
לוותר על רכוש, לעבוד בשדות, להאמין שהאדמה תסלח אם רק נזיע עליה שוב.
אבל על הקרקע זה לא התחלה אלא רימייק.
גדר ביטחונית, אוטובוס שלא מגיע, וגורדון שנע בין נביא להזיה עם רישיון חקלאי.
“זה לא גן עדן!” נובח עליה בעלה. “זו גלות. כמו סיביר, רק עם יתושים.”
הלוואי שכל הספר היה מדויק כמו העלבון שבמשפט הזה.
כי תחנה אחרונה גן עדן הוא ספר עם שאיפה גדולה, אבל ריאות ספרותיות קצרות.
הוא רוצה להיות תיקון של אחרי השביעי באוקטובר, ונשאר תחבושת על לב שעדיין מדמם.
שירה לא מתפתחת. לא נפתחת. ובעיקר לא שותקת רגע כדי להקשיב לעצמה.
היא מדברת: על המדינה, על המנהיגים, על השקר, על הייאוש.
הכול נכון, והכול כבר שמענו.
ברדיו, בסלון, בוואטסאפ, ובבכי במקלחת.
לא צריך ספר כדי לדעת שאנחנו מתפרקים.
ומי שקורא לזה “כאוס ספרותי”, כדאי שיבדוק אם זו לא פשוט טיוטה שנמלטה מהעורך.
כי אם זו התחלה חדשה, למה היא מריחה כמו מחנה מעבר עם דגל?
ואם זה גן עדן, למה הוא מזכיר בית הבראה לאידיאולוגיות גוססות?
בסוף, הספר מבקש לגעת בחלום הציוני כדי להבין מה קרה לו בדרך.
אבל הוא רק מגרד את הקרקע ומקווה שמשהו ינבט.
הוא לא נופל בגלל הרעיון, אלא בגלל מה שלא קורה בתוכו: שינוי.
שירה לא הולכת לשום מקום, וגם הספר לא.
תחנה אחרונה גן עדן מנסה להקים לתחייה חזון שכבר נשרף באורו של עצמו.
ומה שהוא מגיש לנו בסוף, עטוף בעיצוב יפהפה,
הוא לא תחיית עם,
אלא פתק החלפה עם סמל של שמש שקרית.
תחנה אחרונה גן עדן/ אורנה לנדאו
הוצאת שתיים, 2024, 255 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
פינגבאק: הסטודנט – חדר עבודה / מיכל בן נפתלי – שתי נובלות על היעדר, מחשבה וגעגוע - Sivi's Books