הכריכה של “תחנה אחרונה גן עדן” מרהיבה. בעיניי היא יפה ומאירה, ואיך שראיתי אותה לא יכלתי שהספר לא יהיה חלק מהספריה שלי. אפילו לא קראתי את הכריכה האחורית או סקירות שפורסמו עליו, לפני שרכשתי אותו, אבל אני סומכת על הוצאת שתיים שקראתי לא מעט ספרים שהם הוציאו.

שירה היא סופרת ידועה המתגוררת בתל אביב. בעקבות אסון, היא מתחברת לגורדון, מנהיג קבוצה ישראלים ציונים, שהקימו במחוז כלניות שבדרום את “גן עדן”, ישוב שיתופי המבוסס על עקרונות הציונות והקומוניאליות של תחילת ההתיישבות הציונית בארץ ישראל.

למרות שבעלה מתנגד ואינו רואה בכך טעם, גורדון משכנע אותה, או שהיא משתכנעת מעצמה להגיע למחוז כלניות ולהצטרף ל”גן עדן”.

היא מחליטה לעקור מביתה, בעלה, וילדיה האבודים (האחד נעלם באסון הגדול, השניה מקום הימצאה לא ידוע) על משקל המעשה התנכי המכונן של אברהם אבינו. שירה, הולכת מארצה, מולדתה, בית אביה אל הארץ שגורדון יראה לה. שם, היא תוותר על הרכוש הפרטי שלה. תהיה עבד לגחמות הקבוצה והשיתופיות הכפוייה ותעבוד בחקלאות. שם היא מקווה, שהיא תסייע להחזיר עטרה ליושנה, ותעשה משהו למען מדינת היהודים (החדשה והמתוקנת).

במהלך סיפור העלילה מסתבר שמחוז כלניות הוא מן ספר מנותק כמן מערב פרוע, שהאוטובוסים בקושי מגיעים (או בעיקר לא מגיעים) אליו וגדר גבוה חוצצת בינו ובין הצד השני. שם שירה, תעסוק בחקלאות, תתנסה בקומוניאליות ותפגוש את דמויות ראשית ההתיישבות: את גורדון (א.ד. גורדון), את דוד (בן גוריון) את חנה מייזל (מחלוצות העליה השניה) ואפילו תבקר ב”חוות העלמות”.

התחדשות לשמה.

אט- אט מסתבר שהכל עורבא פרח. הבריחה -לא בריחה. הציונות לא ציונות. והשיתופיות לא שיתופיות.

לא באמת ניתן לכונן חברה ציונית חדשה. לא באמת ניתן להחזיר עטרה ליושנה. ואפילו גורדון מסתבר כמן טיפוס חמקמק ערטילאי כזה שנמצא לא נמצא, ולא ברור אם שירה הוזה אותו ממעמקי התודעה מוכת הצער שלה או שהוא דמות אמיתית.

“תראי את השמות המצועצעים שהם המציאו למקומות האלה. ‘מחוז כלניות’? ללכת ‘לגן עדן׳? את לא מבינה שהם שולחים אתכם לגלות?” והוא נפנף בידיו וגלגל את עיניו, ויותר משנראה מלעיג נראה נלעג. למה התחתנה איתו בכלל? “זה לא גן עדן!” נבח עליה, “זאת גלות. כמו סיביר, אבל עם זיעה ויתושים. זה מה שאת רוצה? גלות?””

“תחנה אחרונה גן עדן”, ספר מאוד שאפתני, פוסט אפוקליפסת שביעי לאוקטובר. בצירוף לכריכה המרהיבה הוא מעורר סקרנות. במהלך הקריאה שלו גלשתי וקראתי ברשת סקירות משתפכות. אחד הסוקרים, בלי להתבלבל השווה את לנדאו לג’ונתן ליטל. במקרה היחיד שהמבקר עירער על ההגמוניה, אחד המגיבים ענה לו שהוא רגיל לקבל הכל לעוס ומאורגן ולכן לא מתמודד עם הכאוס שהוא ממאפייני החיים שלנו.

אציין שהכאוס היא הבעיה האחרונה של הספר הזה.

למרות שיש לו תשתית טובה, לא נהנתי מהקריאה בו, לא רק כי הדמות הראשית בעלילה, שירה, אינה מרימה את נטל ההוכחה ואינה מצליחה לעניין אותי (כקוראת) בסיפור הפרטי והלאומי שלנו (נו טוב עבור אותו מגיב שבטח גם יגיע ויסביר לי שאני אוהבת הכל לעוס ומאורגן אכתוב במילים מפורשות, היא משעממת עד מוות).

אלא בעיקר כי לדעתי ספרות משפיעה, היא כזו שבה הדמויות מתעלות להיות משמעותיות, משאירות חותם (אפרופו ג’ונתן ליטל ונוטות החסד שלו). שירה מתבוססת במחשבות פנימיות שמתורגמות לפטפטת לא ממוקדת ובלתי פוסקת על שלל נושאים במישור האישי ובמישור הלאומי שלא מביאים אותה לשום תובנה:

על המנהיגנו האגואיסט וחדל האישים מבטיח ההבטחות הריקות שלא מתקיימות. על השקרים שהתקשורת והמוסדות הממשלתיים מספרים לנו (בעיקר שקרים על מה יש מעבר לגדר שאלה שמאוד מעסיקה את שירה עד כדי אובססיביות וטרחנות) על מצב המדינה והאזרחים שהוא בכי רע (עם דגש על הבכי). על עתידנו הלא ידוע. על הצורך לקום ולעשות מעשה. על שימור הזוגיות שקפאה וכמעט איבדה את נשמתה לנוכח האירועים הקשים שאירעו בחיי המשפחה ובמדינה. על התוחלת והתקווה למשהו חדש ומרפא. על האכזריות של ה- א.נשים במצבים חברתיים שונים. על האופן שבו א.נשים חלשים נדרסים.

ובעיקר על חוסר ההחלטיות והוודאות שבמצב. כן, עם המחשבה המערערת הזאת אני יכולה להזדהות.

” בטלוויזיה שידרו אז את תשדירי הבחירות, ובתזמון מושלם הופיע המנהיג וחזר על סיסמת הבחירות שלו: “מי שקלקל הוא מי שיתקן.” כששמעה את הסיסמה בפעם הראשונה, פרצה בצחוק מר, כל כך מטופשת נשמעה לה, ובכל זאת, שוב הוא הוביל בסקרים, וקולו שהעביר בה חלחלה גם בימים כתיקונם, נשמע עכשיו כאילו לה, לשירה באופן אישי, הוא לועג. “אני לא רוצה לעבור למחוז כלניות כדי לתקן. אני רוצה ללכת לשם כדי להתחיל מחדש. כמו שצריך,” אמרה בקול מדוד.

כל המחשבות הללו אינן מחדשות דבר, ואינן מאפשרות לדמות להתעלות למשהו גדול מהן. הן רק מוחצנות כחלק מהעלילה ומהלבטים של הדמות הראשית. ומה חדש בהן? אם ניחנת במח של פרימאט (ולצערי לא כולם ניחנו בו) ואם בינתך עוד לא נסתתרה ממך מכל הטרללת שמתרחשת במדינה הזאת, וודאי שהשנתיים האחרונות מעוררות בך מחשבות בסיגנון הזה (גם אם לא נסכים על התכנים של המחשבות והדאגות – רוב האזרחים מודאגים ממה שאני מכנה בפשטות “המצב”.)

את השאלה המעניינת, האם כל מעשה ראוי ותורם לקידום המטרה שהיא (נשארת עלומה ובגדר סימן שאלה) הסופרת משאירה בצריך עיון. האם ניתן להחזיר עטרה ליושנה? כנראה שלא. האם תהיה תקומה? סביר להניח שכן. אז למה הסופרת שולחת את הדמות של שירה לספר הרחוק והנורא, להתבוסס עם חבורת אנשים שהיא לא מכירה והם גם לא נחמדים, בכדי לעסוק בעבודה אדמה, שבכנות לא ברור לי מה התרומה שלה לקידום איזו שהיא מטרה חוץ מלספק מוצרי מזון בקומונה. מדוע היא עושה את כל המהלך הזה של “לך לך מארצך” בכדי לפטפט את עצמה לדעת בדיוק על אותם הדברים שכולנו חושבים ואומרים וטוחנים ומטרחנים?

אם הציפיה שהמרחק וסיגנון החיים ייצר שיח ושפה שונה זה ממש לא קורה. ההפך, שירה תקועה מחשבתית ורגשית בתל אביב. כמי שכפאה השד גם הרטוריקה נותרת אותה רטוריקה.

וזו האכזבה האמיתית שלי מהספר, שאחרי כל ההתחכמויות הלשוניות והכריכה היפה, אין בו באמת בשורה או אמירה מעניינת או חדשה.

---