לספר עצמו יש פוטנציאל אדיר והוא באמת מתחיל בתנופה ועיניין אבל הוא דועך ולקראת הסוף מדשדש.

בגיל 36 יעל מחליטה להתגרש מבעל ארז, הייטקיסט בעמק הסיליקון ולחזור ארצה עם בנם בן ה 7. הספר נפתח בסצנת אריזת הבית ובהירהורים הנוגים של יעל על אובדן הקריירה שלה, על האקזיט שלא קרה ועל כך שהיא חוזרת חסרת כל.

דווקא חלק הפתיחה כתוב חזק: ההתנכרות של הגרוש שמיד מוצא לו חברה צעירה עם חזה מנותח וזקוף. ההשתמטות שלו מחובותיו כהורה וההתמכרות שלו לעבודה ומאידך, הסביבה המתנכרת ושרואה בה נטע זר ומקיאה אותה ממנה עם הפרידה.

התחרות הקשה והעובדה שהנשים אינן עובדות אלא תלויות בבעל מולידה תסכולים אצל כולם. אף אחד לא באמת מאושר שם בבית הגדול והכסף שזורם.

יעל נוחתת למציאות מיוזעת ישראלית וצריכה להתחיל את הכל מהתחלה כשברקע הקושי להתפרנס, ילד תלותי ואמא חופרת שרוצה רק את טובתה אבל לא מאפשרת לה לנשום בין משפט למשפט.

ואז מתחילה הנפילה: יעל שוקעת בסיפורים על אם שהסתבכה בפרשיית מכירת קרניות לא ברורה, במחשבות על האקס שלה שאותו בכלל לא ברור אם אהבה. נכנסת לזוגיות שמראש ברור שהיא כושלת וממשיכה לוותר לגרוש שלה שלא חושב שהוא צריך לשלם משהו או לקחת את הילד. התבוסתנות שלה גוברת מפרק לפרק וגם כשהיא מוצאת עבודה הסיפור לא מתרומם.

ולאורך כל הספר חוזר מוטיב השיניים שלא ברור מה הוא בא ללמדנו כך שהספר מסתיים בקול ענות חלושה נראה שהיא הסתגלה והדברים מתחילים ללכת לכיוון הנכון, רק שהקורא לא זוכה להנות מהפירות של המאמץ שלו אלא נשאר עם תחושה חלולה וריקה.

וזה ממש חבל כי הספר התחיל ממש חזק, רק שאי שם הוא מאבד את קו העלילה ומתפשר על עוד ועוד קשיים וזוטות מהחיים של החוזרים.