סלביה פלאת התאבדה בפברואר 1963. כחודש לאחר התאבדותה התפרסם הרומאן היחידי שכתבה בחייה “פעמון הזכוכית”. הספר התפרסם תחת הפסבדונים “ויקטוריה לוקאס” ומאוחר יותר בשמה האמיתי.

זהו סיפורה של בחורה מוכשרת מאוד בשם אסתר גרינווד. היא גדלה בעיירה קטנה ובגיל 19 היא זוכה במילגת התמחות בעיתון אופנה נחשב בבוסטון.

היא מצטרפת ל- 12 בחורות צעירות ומוצלחות כמוה ובחלק הראשון של הספר נראה שהיא צוברת חוויות מהשהות בעיר הגדולה. החוויות בעיקר מייצרות אצלה מצב של לחץ, דחק וחרדה. היא נמצאת במצב תמידי של ניתוק מהסביבה ונפשה הולכת ומתערערת.

כאשר היא חוזרת לבית הוריה מצבה הנפשי מחמיר. תחושת החוסר אונים וחוסר התוחלת מפעפעת בה. היא שוקעת במחשבות על עתידה, על ההווה שלה. הפער בין החיים הרועשים והצבעוניים בעיר ותנאיי חייה האפרוריים בעיירה נידחת מעמיקים את הדיכאון. היא לא מצליחה לקבל מלגת כתיבה נוספת והיא שוקעת ביאוש שממנו היא לא מצליחה להתאושש.

אסתר גרינווד מנסה להתאבד בפעם הראשונה. בדומה לניסיון הראשון של סילביה פלאת עצמה, גם אסתר גרינווד ניצלת.

היא נשלחת לטיפול אצל פסיכיאטר שכנראה מתעניין רק בעצמו אבל אחרי טיפול כושל אבל מחשל, אסתר גרינווד חוזרת לחייה ושוב מצבה מתערער.

ומנסה להתאבד. לעומת הניסיון השני של פלאת, אסתר גרינווד ניצלת וכתוצאה מהניסיון הזה היא עוברת סידרה של אישפוזים פסיכיאטרים בבתי חולים שונים.

במאמר של איילת נגב, שפורסם בפרוייקט בן יהודה ניתן לקרוא עוד על נסיונות ההתאבדות של פלאת ועל הצלחתה בניסיון האחרון בשנת 1963 – קליק

אסתר גרינווד מלווה באימא שלה, מה שמאפשר לפלאת לרדת לחקר הדינמיקה בין הורים לילדים עם מחלות נפשיות. הקו העדין והשביר כאשר ההורה רואה את הילד שלו מבעד לזכוכית והוא לא נגיש ואי אפשר גם לעזור לו.

היא מטופלת בכדורים ובנזעי חשמל, למרות שלבסוף הטיפול מייטיב את מצבה, התיאורים קשים לקריאה. במיוחד הפחד המצמית של הדמות מהטיפול בנזעי חשמל.

“לאדם שבפעמון הזכוכית, חנוק ועצור כמו תינוק מת, העולם עצמו הוא חלום רע”

לצד תיאורים פיוטיים פלאת מצליחה לצלול אל נבכי נפשה המסוכסכת והמיוסרת של הדמות. הרומאן רצוף בסממנים אוטוביוגרפיים מבוהקים: כגון הכתיבה בגוף ראשון והנימה האישית שנובעת מתיאורים שמעניקים תחושה אוטנטית. במשך השנים נחשפו עוד קווים מקבילים בין הרומאן ובין חייה של סילביה פלאת.

“ראיתי את שנות-חיי משתרעות לפניי כשורת עמודי-טלפון המקושרים זה לזה בחוטים. ספרתי אחד, שניים, שלושה… תשעה-עשר עמודי-טלפון, ואז הידלדלו החוטים בחלל וככל שהתאמצתי לא הצלחתי לראות ולו אף עמוד אחד מעבר לעמוד התשעה-עשר.”

ספר חזק, מדכדך ביותר. פלאת אינה מרחמת לא על הגיבורה (שהיא בעצם בת דמותה) ולא על הקוראים שלה. בניגוד לגיבורה, אסתר גרינווד, שבסוף הספר עומדת להשתחרר מהאישפוז הפסיכיאטרי, סלביה פלאת מעולם לא השתחררה מפעמון הזכוכית.