For English review, please scroll down.
סנוב אשכנזי מדימונה אינו מנסה להיות נעים, ודווקא הסירוב הזה מגדיר את נקודת המוצא שלו. זיו תדהר מתעקש לכתוב על פריפריה בלי רחמים ובלי קישוטים, ובכך משנה את נקודת המבט הרגילה: של השפה, של המבט, ובעיקר של האופן שבו מותר לדבר על פריפריה בלי ליפול לרחמים או להתייפייפות. במקום שבו הספרות העברית נוטה לעיתים ללהטוטנות סגנונית שמכסה על היעדר דמיון, תדהר כותב עברית צלולה וזקופה. זו שפה שמכבדת את הקורא מספיק כדי להעז להיות מובנת, בלי להזדקק למניירות של “שברון” כדי להעיד על פצע אמיתי.
הוא בוחן את דימונה לא דרך סיסמאות שחוקות של קיפוח, אלא דרך חומר: בטון, צל, חצרות ומשעולים. המרחב האדריכלי בספר הוא מנגנון לייצור זהות ומעמד, ותדהר חושף באכזריות את אלימותו של “הפרונט היפה”, אותו יופי קבלני חלק ומצטלם שבא להחליף פואטיקה קהילתית חיה. ברגעים החזקים ביותר שלו הוא מניח יד על מה שהוא מכנה “תחתית המדרג”: הפער השקט שבין פועלי הטקסטיל לבין הילת האורניום של עובדי קמ״ג. זו אבחנה שמסרבת להפוך להאשמה, אבל אינה מנקה את האחריות החברתית הכרוכה בה. על האופן שבו ביטחון לאומי הופך להון חברתי, והשתיקה למטבע עובר לסוחר.
כמי שמוגדרת בצד המזרחי של מפת העדתיות, הקריאה הזו אינה ניטרלית עבורי. גדלתי על ההנחיה הברורה: תלמדי, תשכילי, תמצאי לך בעל אשכנזי “סנוב”, כדי שיהיו לך חיים יותר מאפשרים. זה היה הנרטיב. הדרך הבטוחה. בפועל למדתי, השכלתי, בחרתי לעצמי בן זוג מזרחי, והחיים שלי אכן מאפשרים. לא בגלל העדתיות, אלא בדיוק בגלל הדבר שתדהר כותב סביבו בלי להטיף: השכלה, תודעה, ויכולת לקרוא את המרחב שבו אתה חי. הספר הזה מאפשר לראות שגם “הצד השני של המטבע”, זה שמזוהה עם ההגמוניה, אינו בהכרח מקום נוח, חף מחיכוך או חסר מחיר. המדרג פועל לשני הכיוונים, והמורכבות אינה פריבילגיה של צד אחד בלבד.
המתח הזה מחלחל מהרחוב אל השפה. תדהר מטפל במילים כמרחב מחיה, ומנתח את הפוליטיקה של המבטא. המלעיל הדימונאי שלו מוצג כאן כצורת קיום לשונית, לא כטעות ולא כסטייה. צורת קיום שמסרבת להתכופף מול עברית ממסדית ומנוכרת. השפה כאן היא מצב צבירה רגשי וגופני, ממש כמו השם “תדהר”, שמתגלה כזירה של התגוששות: ניסיון ציוני להמציא אדם חדש ומנותק, שמתנגש בילד שנאלץ להמציא לעצמו זהות זמנית כדי לשרוד את השכונה. בסופו של דבר, הסנוב האשכנזי והמרחב המזרחי הקשוח אינם מבטלים זה את זה, אלא נאלצים ללמוד לחיות יחד בתוך אותה מורכבות.
אי אפשר להפריד את החוויה מהאופן שבו היא נאמרת. תדהר אינו מקריא את הספר, אלא כופה עליו להישמע. הקול שלו מחייב את הטקסט לעבור דרך גוף חי, עם כל המתח, האירוניה והחיכוך שהכתיבה נושאת בתוכה. זו קריינות שמבוססת על שליטה בקצב ובהשהיה: ידיעה מתי לתת למשפט להתגלגל ומתי לעצור אותו רגע לפני שהוא נסגר. ההפסקות אינן נוי, הן חלק מהמשמעות. כך הטקסט מקבל משקל פיזי, נשימה, ולעיתים גם אי־נוחות. יש כאן קרבה לאמנות של ג’וליה ווילן, אבל בלי החלק המלטף: עברית שנאמרת מתוך המקום עצמו, לא מעליו.
זה ספר שמושרש במקום מסוים מאוד, אבל מסרב להישאר בו. הוא לא מבקש לייצג “ישראליות”, אלא מראה איך היא נוצרת דרך מרחב, שפה והיררכיות יומיומיות. הביקורת כאן אינה קולנית, והאהבה אינה מרככת את הקונפליקט; שתיהן פועלות דרך הקשבה מתוחה למה שמתרחש בחצר הפנימית, במקום שבו זהות אינה סיסמה אלא תנאי חיים.
סנוב אשכנזי מדימונה/ זיו תדהר
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2025, 208 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
AN ASHKENAZI SNOB FROM DIMONA/ Ziv Tidhar
The power of An Ashkenazi Snob from Dimona lies in its refusal to flatter. Ziv Tedhar offers an experience of repair: of language, of perspective, and above all of how one is allowed to speak about the periphery without slipping into pity or aestheticized sentimentality. At a time when contemporary Hebrew literature often indulges in stylistic acrobatics that conceal a lack of imagination, Tedhar writes in a clear, upright prose. It is a language that respects its reader enough to dare to be intelligible, without resorting to mannered “fractures” to signal a real wound.
Tedhar examines Dimona not through worn-out slogans of deprivation, but through material substance: concrete, shade, courtyards, and passageways. The architectural space in the book functions as a mechanism for producing identity and class. With near-cruel precision, he exposes the violence of the “beautiful façade” — the smooth, photogenic contractor aesthetic that replaces a living communal poetics. In some of the book’s most decisive moments, he touches on what he calls “the bottom of the hierarchy”: the quiet gap between invisible textile workers and the aura of enriched uranium surrounding employees of the nuclear facility. This is not an accusatory outcry but a fine-grained diagnosis of how national security becomes social capital and how silence becomes a negotiable currency.
As someone identified on the Mizrahi side of Israel’s ethnic map, this reading is not neutral for me. I grew up with a clear directive: study, become educated, find yourself an Ashkenazi “snob” husband, and your life will be more viable. That was the narrative—the safe path. In reality, I studied, became educated, chose a Mizrahi partner, and my life is indeed viable. Not because of ethnicity, but precisely because of the very thing Tedhar writes about without preaching: education, awareness, and the ability to read the space one inhabits. This book makes it possible to see that “the other side of the coin, the one associated with hegemony, is not necessarily a comfortable place, free of friction or cost. The hierarchy operates in both directions, and complexity is not the privilege of one side alone.
This tension seeps from the street into language itself. Tedhar treats words as a living space, analyzing the politics of accent. His Dimona stress pattern is not a linguistic error, but “the common desert stress, a mode of existence that refuses to bow to a standardized, institutional Hebrew. Language here is an emotional and bodily state, much like his own surname, “Tedhar”, which emerges as a site of struggle: a Zionist attempt to invent a new, detached person colliding with a child forced to improvise a temporary identity to survive the neighborhood. Ultimately, the Ashkenazi snob and the tough Mizrahi space do not negate one another, but are compelled to learn how to coexist within the same complexity.
The experience cannot be separated from its audio performance. Tedhar, a former Israel Army Radio broadcaster, brings to the audiobook something few can: narration as interpretation. His voice does not merely read the book; it continues it. There is a deep understanding of rhythm and pauses, an exact sense of when to let irony resonate and when to leave a brief silence that cuts. The physical voice connects the text to flesh, giving it breath and body, and recalls the artistry of Julia Whelan, only in Hebrew, and with a local sensitivity that comes from deep within.
Ultimately, this is a book that is both intensely local and profoundly universal. It is critical without being strident, and affectionate without sentimentality. It proves that to understand something essential about Israeli society, one does not need to raise one’s voice, but to listen to what happens in the inner courtyard, where space, language, and human beings truly meet.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
תודה על הסקירה ועל ההמלצה. בדיוק הייתי בדימונה השבוע…