סבון / יורם קניוק

כשהתחלתי לקרוא את סבון הרגשתי שיש בו תלישות. פרקים עומדים כמעט לבדם, דמויות נכנסות ויוצאות, ולא ברור מה מחבר ביניהן.

רק באחרית הדבר של עדיה מנדלסון־מעוז הבנתי שזה רומן גנוז ושהסיפור שלו מסובך. קניוק התחיל לכתוב את הספר בניו יורק ב־1959, ובתחילה באנגלית. כתב היד נמצא ב־2015 בארגז קרטון בביתו, בין מכתבים ומחברות. היו שם פתיחה באנגלית, שתי גרסאות עבריות ארוכות, עמודים חסרים, פרקים שנכתבו שוב ושוב ומונולוגים בדפים נפרדים בלי סימן לאן הם שייכים. מנדלסון־מעוז שילבה בין הגרסאות, העבירה פרקים מחלק לחלק והחליטה איפה הספר נגמר. היא מספרת על זה בגלוי. הספר שאנחנו קוראים הוא תוצאה של הכרעות שנעשו יותר מחמישים שנה אחרי שנכתב, וקניוק כבר לא יכול להגיד אם לזה התכוון.

דישדשתי בו. ואז, באמצע הספר הגיע הפרק על יוזף נכוולטר. אלוהים.

לפני המלחמה יוזף היה סטודנט לפילוסופיה, כנר וליצן קרקס מפורסם. תחילה יוזף מנגן ומשעשע את הקצינים. לאחר מרד במחנה נותנים לו תפקיד חדש: לעמוד בבגדי ליצן בכניסה לתאי הגזים ולנגן. הילדים צוחקים ושולחים לו נשיקות באוויר, והנגינה מרגיעה את כולם, כי אם טורחים לנגן לך, כנראה השמועות לא נכונות.

יום אחד מגיעות אשתו ובתו הקטנה. הילדה מזהה אותו: "אמא, הנה אבא." האם מסתכלת ואומרת שזה לא יוזף, שהוא גבוה יותר ושאבא ניגן יותר טוב. הוא ממשיך לנגן. מעבר לדלת שנסגרת הוא עוד שומע את הבת צועקת "אבל זה אבא, אמא, אבא, אב…"

פרק נורא, נורא במובן הנורא ביותר. קניוק לא נותן ליוזף אפילו את זכות לחיות בשקר. אחרי המלחמה יוזף משכנע את עצמו ששתק כדי לחסוך מהן את הידיעה שהן הולכות למות, אבל קניוק כותב במפורש שזה תירוץ שבא אחר כך. מה שעצר אותו היה הפחד ממה שיחשבו עליו ברגע האחרון, כשיבינו שהוא חי ומנגן להן בדרך אל המוות. ממש ויה דולורוזה, רק שהפעם מי שעומד בצד הדרך ומצחיק את ההולכים אל מותם הוא אבא שלהן.

פתאום הבנתי את השם. קניוק כותב שמנהלי המחנה לא שנאו את הגופות, כמו שמנהלי עבודה בבית חרושת לארנקים לא שונאים פרות. בני אדם הפכו לחומר גלם לאהילים ולסבון, ולא היה צריך בשביל זה שנאה. הספיקו סדר, רישום ואנשים הגונים שעושים את העבודה שלהם. ויוזף, היה אחד מהם.

גם אצל אדם רייט עובר משהו מאותו חוט. כילד הוא נרדם רק כשאביו ציווה עליו בשם המלך הבריטי, ובבגרותו הוא מוצא את אותו ביטחון בצבא. "מי אני שאשאל?" קניוק לא משווה אותו ללודוויג, אבל הוא מזהה אצל שניהם את אותו רצון להשאיר למישהו אחר את ההכרעה מה נכון.

לשם הספר יש גם צד ישראלי. בשנות החמישים, בדיוק בתקופה שעליה קניוק כותב, "סבון" היה כינוי גנאי שצברים הדביקו לניצולים.

סבון הוא לא רק ספר על השואה ועל ראשית המדינה. ליוזף הייתה עוד בת, קיטה, הבכורה, שניצלה והגיעה לארץ. קיטה היא רותי. זה ספר על אשמה שעוברת בירושה, ועל בת שמנסה לעצור אותה בכך שהיא קוטעת את הירושה עצמה. תצטרכו לקרוא כדי להבין איך.

סבון אינו ספר אחיד. חלקים ממנו מפוזרים, חלק מהדמויות נשארות רחוקות, ובכמה מקומות רואים את התפרים. אחרי אחרית הדבר אני לא תמיד יודעת איפה נגמר קניוק ומתחילה העורכת. אבל הפרק על יוזף נכוולטר לא יעזוב אותי.

Soap / Yoram Kaniuk

When I began reading Soap, I felt a sense of disconnection. Chapters almost stand on their own, characters enter and disappear, and it is not always clear what is supposed to bind them together.

Only after reading Adia Mendelson-Maoz’s afterword did I understand how complicated the history of this novel is. Kaniuk began writing it in New York in 1959, initially in English. The manuscript was discovered in 2015 in a cardboard box among letters, notebooks and other papers. There was an English opening, two long Hebrew versions, missing pages, rewritten chapters and separate monologues with no clear indication of where they belonged.

Mendelson-Maoz combined the versions, moved sections from one place to another and made decisions about the shape and ending of the book. She is completely open about that process. The book we are reading is therefore the result of editorial choices made more than fifty years after it was written, when Kaniuk himself was no longer there to say whether this was the book he intended.

I struggled through parts of it.

And then, halfway through, came the chapter about Josef Nachwalter.

God.

Before the war, Josef had been a philosophy student, a violinist and a famous circus clown. At first, he performs for the officers. Later, after an uprising in the camp, he is given another task: he must stand dressed as a clown near the entrance to the gas chambers and play music. The children laugh. They blow him kisses. The music calms people because if someone is playing for them, surely the rumours cannot be true.

One day his wife and young daughter arrive. The child recognizes him immediately. Her mother refuses to believe it. Josef keeps playing. Even after the door closes, he can still hear his daughter calling for her father.

It is a terrible chapter, terrible in the deepest possible sense. Kaniuk does not even allow Josef the comfort of living inside a lie. After the war, Josef tells himself that he remained silent because he wanted to spare his wife and daughter the knowledge that they were about to die. But Kaniuk makes it clear that this explanation came later. What really stopped him was fear: fear of what they would think of him in their final moments when they understood that he was alive and playing music while they were being sent to their deaths. A kind of Via Dolorosa, except that the man standing beside the road, entertaining those walking toward death, is their father.

Suddenly I understood the title.

Kaniuk describes a world in which the camp administrators do not need to hate the bodies they process any more than factory managers need to hate the animals from which materials are taken. Human beings become raw material. Hatred is not even necessary. Order is enough. Records are enough. Respectable people doing their jobs are enough. And Josef, in his own unbearable way, becomes part of that machinery.

Something similar runs through Adam Wright. As a child, he could fall asleep only when his father gave him an order in the name of the British king. As an adult, he finds the same safety in the military. Who is he to ask questions? Kaniuk does not equate him with Ludwig, but he recognizes in both men the same desire to leave the decision about what is right to someone else.

The title also has an Israeli meaning.

In the 1950s, the period in which the novel is set, "soap" was used in Israel as a derogatory term for Holocaust survivors. Soap is therefore not only a novel about the Holocaust and the early years of the state.

Josef had another daughter, Kita, the older one, who survived and came to Israel.

Kita is Ruthie.

This is a novel about guilt passed down as inheritance, and about a daughter who tries to stop that inheritance by cutting off the line itself. You will have to read the book to understand how.

Soap is not an even novel.

Some parts are fragmented. Some characters remain distant. In several places, the seams are clearly visible. After reading the afterword, I am not always certain where Kaniuk ends and the editor begins.

But the chapter about Josef Nachwalter will not leave me.