קראתי את הספר אי אז בשנת 2012 כשתורגם לעברית. לצערי, חלק מהסקירות שלי מהשנים האבודות, אותן אני מכנה “תור הקמבריון”, אותן שנות חסד שבהן ניהלתי את הסקירות שלי באתר החביב עליי (עוד לפני המפץ הגדול וההשתלטות של אמזון עליו), התאדו. 

מאחר וזה אחד הספרים האהובים עלי, הרגשתי חובה מוסרית, וגם זכות לשחזר את הסקירה למען הדורות שלא ידעו את דיוויד פוסטר וואלס, תוך שאני קוראת את הספר שוב, כן גם על חשבון זמן קריאה של ספרים חדשים שטרם קראתי.

במרץ 1995 יצא הסופר לשייט תענוגות יוקרתי בקריביים כחלק ממשימה עיתונאית.

לאחר שהוא מחמיא לאיכות השירות ומתפעל מהאירגון המופתי של השייט, הוא פורט את שבוע השייט למרכיביו ובמהלך הזה הוא הוא חושף את הסדקים הבלתי נראים, עד שלקראת סוף מסעו הם מתרחביים לשברים של ממש.

“אני בן 33, וההרגשה היא שעבר הרבה זמן ושהוא ממשיך לעבור מהר יותר ויותר מדי יום. מדי יום ביומו אני צריך לבחור כל מיני בחירות בנוגע למה שטוב וחשוב וכיף, ואז עלי לחיות עם הפקעתן של כל הברירות האחרות שהבחירות האלה מסכלות. ואני מתחיל להבין איך ככל שהזמן יתפוס תאוצה הבחירות שלי יצטמצמו והסיכולים יתרבו בצורה אֶקספּונֶנציאלית עד שבשלב מסוים אגיע אל איזו הסתעפות אחת מתוך השפע המורכב של הסתעפויות החיים ושם אֶנָּעֵל ואתקע על אחד השבילים, והזמן יריץ אותי דרך שלבים של קיפאון ודלדול וריקבון עד שאצלול בפעם השלישית, ואיאבק ללא הועיל, והזמן יטביעני. זה נורא. אבל מכיוון שהבחירות שלי הן שנועלות אותי שם, דומה שהדבר בלתי־נמנע – אם אני רוצה להפוך איכשהו לאדם מבוגר, עלי לבחור בחירות ולהצטער על סיכולים ולנסות לחיות אִתם.”

השייט עבור דיויד פוסטר וואלאס הוא מקור לייאוש, אימה וחרדה. הדגש הוא על המילה “עבור”, כי עבור יתר הנוסעים, שותפיו לשייט, הוא תענוג שהם מוכנים ולחזור עליו גם כמה פעמים.

במהלך עמודי הספר הוא מנתח עד דוק את מקור התחושות הללו – החל מפטיש הכרישים שנראה שהוא סובל ממנו וכלה בחרדה שלו מכל איש צוות מחייך.

בהערת שוליים ארוכות, ציניות והומוריסטיות הוא גם מסביר לדוגמא מדוע הוא נתקף דאגה עמוקה דווקא כאשר אנשי הצוות אמורים להפוך את השייט לחווית חוסר דאגה. בין היתר הוא מציין באבחנה דקה שאנשני הצוות חשו חיבה השוואתית לנוסעים:

“אפילו נוסע שתובענותו אבסורדית מאין כמוה נראה חביב ומבין בהשוואה לקפדנות המחמירה של היוונים, והצוות באמת אסיר תודה על כך, בדומה לאופן שבו אפילו הגינות אנושית בסיסית מרגשת אותנו…”

היאוש של דיוויד פוסטר וואלס נושא צבעים וגוונים שונים אבל הוא בעיקר ביקורתי באופן שנון ומקסים.

חצי הביקורת החדים ביותר שלו מופנים כנגד תרבות הצריכה והרדידות המחשבתית. האטימות הריגשית של שותפיו לשייט ובמיוחד האמריקאים מגבירים את יאושו. התיאורים והשפה שבהם הוא נוקט, מגחיכים את בני עמו אבל גם עצובים:

“שמעתי אזרחים אמריקאים בוגרים משכבת העלית שואלים בדלפק קשרי־אורחים אם צלילה עם שנורקל מחייבת הירטבות, אם הצליפה בסקיטים נערכת בחוץ, אם הצוות לן על האונייה ובאיזו שעה מוגש מזנון חצות.”

או –

“כלומר, ראיתי הרבה אנשים כמעט עירומים שהייתי מעדיף לא לראותם כמעט עירומים. הרגשתי עגמומיות שכמוה לא הרגשתי מאז גיל ההתבגרות ומילאתי כמעט שלוש מחברות בניסיון להבין אם זה הם או רק אני.”

או אחרון –

“אלא שצפייה מגובה עצום בבני ארצך המהדסים בסנדלים יקרים אל תוך נמלים מוכי עוני אינה נמנית עם הרגעים הכיפיים של שיט תענוגות 7לק. אין מה לעשות, יש משהו בהמי בתייר אמריקאי הנע כחלק מקבוצה. נינוחות חמדנית מסוימת, הם מקרינים. נכון יותר, אנחנו.”

בסוף השייט ניכר שהוא סובל מאוד מהשהות בספינת התענוגות. בדפים האחרונים של הספר הוא כבר מתנתק מהמסע, בין אם על ידי הסתגרות בעצמו או בחדרו. בעיקר בקריאה רטרוספקטיבית ומפוקחת, למרות ההומור הציני והשנון, יש משהו מאוד טורד מנוחה בהתבטאויות שלו.

צריך לזכור שהשייט התרחש בשנת 1995 ודיוויד פוסטר וואלס התאבד ב -2008. לכאורה, במשך שנות ה-90 הוא היה אמור להיות מאוזן. אבל כבר אז, אפשר להבחין בין השורות באמירות שמצביעות שמשהו לא לגמרי מנגן שם. כאדם ביקורתי אני יכולה להזדהות עם החצים החדים שהוא שולח והאבחנות שלו, גם היום מדוייקות להפליא. אבל אני לא מרגישה מיואשת, מהעולם סביבי. התחושה שמשהו לא לגמרי תקין, מתחזקת במיוחד כשהוא מדבר על הריק, על היאוש, הבדידות והמוות כל זאת בשייט תענוגות, כאשר כל הסובבים אותו נהנים ומבלים. את פרק שלוש הוא מקדיש למוות ולפחד מפניו.

בחלקים מסויימים סף הרגישות שהוא מפגין, האמפטיה והאנושיות כלפיי האחר, מפעימים. אבל כשהוא שוכח להיות משעשע וכשהוא לא מלווה את הכתיבה שלו בקריצה, נחשף המחיר האישי שהוא משלם. לרגעים הוא מצטייר כקוטר, שדבר לא מנחם אותו, ולעיתים כנפש גדולה וכואבת שרואה את האנשים השקופים שנמצאים בשולי החברה.

בקריאה עכשווית נוכחתי לדעת, שלא נס ליחו של המאמר, כך ההומור השנון והפרוע של הסופר שומר על מעמדו כאלמותי.

ואסיים בציטוט מהפרק שבו הוא פורט את התענוגות שבהם עינגו את נוסעי הספינה, תוך התמקדות באסלת הואקום שריתקה אותו עד כדי כך שהוא פנה לצוות הספינה שיערכו לו סיור בחדר המכונות –

“כל זה הוא כסף קטן בהשוואה לאסלה המרתקת וחורשת הרע בפוטנציה בתא 1009. מעל לאסלה שלי, שכולה תואַם הרמוני של צורה אלגנטית ופונקציונליות נמרצת, שמשני צדיה גלילי נייר רך כל־כך עד שאינם מחוררים כמקובל לצורך תלישה, תלוי השלט הזה:   אסלה זו מחוברת למערכת ביוב מבוססת ואקום. נא לא להשליך לאסלה דבר פרט פסולת שירותים רגילה ונייר טואלט*”

קישור למאמר מהרפר באזאר.