ז'אן אמרי, נולד כהנס מאייר ב- 1912 בווינה. אביו היה יהודי ואימו קאתולית. בשנות חיו, למרות שידע שהוא יהודי, לא ייחס לכך חשיבות וזאת עד לשנת 1935 , אז פורסמו חוקי הגזע של נירנברג.
הוא ברח לבלגיה ושם בשנת 1943 נעצר שהוא עוסק בתעמולה אנטי נאצית. הוא עונה, נשלח לאושיוויץ והועבר לבלרגן בלזן.
לאחר שיחרורו שב לבריסל ובמשך 20 שנים החריש באשר לחוויותיו ולאירועים שעבר בתקופת מאסרו. בספר מקובצות 5 מסות, שכל אחת מהן היא כתב אישום אישי חריף, כואב ונוטף דם עם החברה, עם הנאצים, עם יהדותו ועם הזיכרונות המענים הרודפים אותו.
…גם האמירות הפילוסופיות איבדו את הטרנסצנדנטיות שלהן- מקצתן הפכו לנגד עינינו לקביעות ענייניות ומקצתן לפטפוטי סרק. אלה שהיתה להן איזו משמעות נראו נדושות, ואלה שלא היו נדושות, לא היתה להן עוד כל משמעות. כדי להכיר בזאת לא היינו זקוקים לא לניתוח סמנטי ולא לתחביר הגיוני: די היה במבט, אחד אל מגדלי השמירה, ברחרוח באויר, לקלוט את ריח השומן השרוף מהמשרפות."
המסה הראשונה, "בגבולות הרוח האנושית" היא מסה מרתקת על מקומם של התרבות, הרוח והאינטלקטואליזם במחנה הריכוז. האינטלקטואל אסיר במחנה, נתקל על כל צעד ושעל בחיי היומיום שלו בעירעור מושגי היסוד והאמנות התשתיתיות שכוננו את רוחו, חשוף לקושי כפול: ניכוס המבנים התרבותיים לאויב (נציגי גרמניה הנאצית, חיילי האס אס שסירבו בכל תוקף לאפשר ליהודי להיות בעל שליטה אפילו מינימלית הנכסים התרבותיים של התרבות הגרמנית), ולחוסר התכלית והתוחלת שבנכסים הללו במציאות ובחיי היומיום במחנה.
כאשר הסופר, ז'אן אמרי בוחן את התרומה של ההשכלה והתרבות וכלל את תרומת האינטלקטואליזם לאסירים במחנה ההשמדה אושוויץ, הוא מגיע למסקנות שחותרות תחת מהות הרוחנית של התרבות. הוא עושה זאת תוך חשיפת השקר, האבסורד וחוסר הרלוונטיות של התרבות והאינטלקטואליזם למציאות במחנה:
"במצב שבו שוללים מהאדם, העומד לגווע ברעב או באפיסת כוחות, לא רק את רוחניותו, אלא את אנושיותו, פשוטו כמשמעו – במצב כזה אין ספק שאי אפשר עוד לשאול את השאלה בדבר כוח השפעתה של הרוח."
דברים אלה נכונים ככלל ביוצא דופן אחד אסירים שמאמינים – בין אם אמונה דתית או אמונה פוליטית רעיונית. מצבם של אלה נבדל מהותית ממצבו של האינטלקטואל חסר האמונה, שכן הם מצליחים לשמור על הרצף הרוחני ועל קשר למציאות שמחוץ להם. קשר שאחרת נגדע ונתפס כמגוחך וחסר תועלת.
"הכאב היה מה שהיה. מעבר לכך אין מה לומר. איכויותיהן של תחושות אינן ניתנות להשוואה כשם שאינן ניתנות לתיאור. הן מסמנות את גבול היכולת לחלוק במשהו עם הזולת באמצעות השפה."
המסה השנייה בקובץ – "עינויים", מתארת את תקופת מאסרו של הסופר בברנדונק.
ביולי 1943 נעצר ז'אן אמרי בזמן שחילק עלונים תעמולתיים נגד המשטר הנאצי. הוא נאסר ע"י הגסטפו ומאחר ולא יכל למסור להם את הפרטים שחשבו שבידיו, הוא הועבר לידי האס. אס והובא לברנדונק, מצודה ששימשה בזמנו לעינויי של אסירים.
אמרי מתאר את האופן הטוטאלי שבו עינויים הורסים ולבסוף משמידים את הקיום של האני. הוא מתאר את תהליך ההתפרקות מאשליות וגיבוש זהות חדשה למול המציאות שפעם אחר פעם מאכזבת את המעונה. בין אם מדובר בהתפכחות מהאשליה שמישהו יגיע להציל ולעזור למעונה ובין אם התפכחות מהאשליה שהמעונה יוכל לעמוד מול מעניו בשתיקת גיבורים. ובשורה התחתונה התפכחות והתפרקות מהאשליה שכשהעינויים הפסיקו הם באמת נגמרו"
"זה נגמר לזמן מה. זה לא נגמר עד עכשיו. עודני מתנודנד, עשרים ושתיים שנה לאחר מכן, מתנודנד מעל לרצפה, תלוי על זרועותיי הנקועות, נאנק ומפליל את עצמי. בעיניין הזה אין "הדחקה"."
המסה שלישית בקובץ "לכמה מולדת זקוק האדם?" היא ניתוח חד באיזמל מנתחים של הקרע הבסיסי והמהותי שנקרע בנפש אדם שנשלח מארצו וממולדתו בעת שנדרש להגר לגלות. במיוחד גלות שמניעיה פוליטים של רדיפה.
"אבל אנחנו לא איבדנו את הארץ, כי אם נאלצנו להכיר בכך שהיא לא היתה ארצנו מעולם. לגבינו , כל מה שקשור בארץ הזאת ובאנשיה היה בגדר אי הבנה גורלית. מה שחשבנו לאהבה ראשונה, היה כפי שכינו זאת שם, חילול טוהר הגזע. מה שהיה בעינינו לוז שידרתנו – כלום היה אי פשעם יותר מחקיינות?"
אמרי מתאר את הכאב התמידי של ההתפכחות, את חוסר התקווה שבאין עבר ואת הצטמצמותה של התקווה עם חלוף שנים ובהגיעו לגיל זיקנה.
הוא דן לעומק באשליית הקוסמופוליטיות והוויתור על לאומיות בעידן שלאחר מלחמת העולם השניה – "רבים מאלה המחליפים את מה שכונה אתמול ארץ ־ מולדת בקוסמופוליטיות סוג ב', משולים למי שמוותר על ציפור אחת בכף תמורת שתיים על הענף."
וטועה באשר לעולם העתיד – " עולם ־ המחר הקם ונבנה יקיא מתוכו בלי ספק את המולדת ואולי גם את שפת ־ האם, ויניח להן להתקיים רק בשוליים, כמושאם של מחקרים היסטוריים מלומדים."
הוא טועה בדיוק במקום שבו הוא לא מצליח לגשר על הפער שבין האמת האבסלוטית שהוא מציג במסה הזו, האדם צריך מולדת וזה במובן הפיזי והלאומי, ובין האירועים הקטסטרופליים והקולוסליים שבהם הוא חזה כתוצאה של הצורך הזה.
לאחר שנים של התנערות, אחרי שנים של התקרבות לגלובליזציה וקוסמופוליטיות, מחלחל ומתחדד הצורך שבו מכיר ז'אן אמרי במסה שלו: המולדת הפיזית והמולדת הלאומית כמפלט מהחוליים החברתיים שהולידה ההתנערות הגסה והלא מחושבת מאלה.
המסה הרביעית "רגשי טינה" היא חשבון פתוח ומדמם עם העולם שלאחר מלחמת העולם השניה.
"אולם אני עצמי, להוותי, נמניתי עם אותו מיעוט מגונה של אנשים שהיו להם רגשי טינה. בעקשנות נטרתי לגרמניה על שתים־עשרה שנות היטלר שלה , ואת טינתי נשאתי אל תוך האידיליה התעשייתית של אירופה החדשה ואל אולמות הפאר של המערב. "
עולם שממהר לשכוח את הרצחנות השילטון הנאצי שנבעה גם משיתוף פעולה בלתי מסוייג של האזרחים. עולם שבו המענים והרוצחים ואלה ששיתפו איתם פעולה חיים חיים שלווים ומשגשגים לעומת הקורבנות שעדין רדופים. עולם שבו צעירים גרמניים קוראים לקורבנות הנאציזם להפסיק ולנטור ולזכור את חטאי הגאווה של העם הגרמני שבמשך 12 שנים של השילטון הנאצי לא עשה רובו ככולו די כדי לעצור את ההשתוללות והזוועות. עולם שבו היוצרות מתהפכות והמחבר שהיה קורבן לזוועות ועינויים נקרא לוותר על תחושת הטינה שמאכלת בו, כי אין באמת פתרון מוסרי ואין נקמה על כל מה שחווה.
כשקראתי את הדברים הבאים, הם קוממו אותי והצלחתי להבין את הסופר שנאחז בטינה הכבושה בו –
"די היה בשיחות כמו זו שניהלתי ב־1958 עם סוחר מדרום גרמניה בארוחת־בוקר בבית־מלון. האיש ניסה לשכנע אותי, לא בלי שבירר תחילה בנימוס אם אני יהודי, שאין עוד גזענות בארצו. העם הגרמני אינו שומר טינה לעם היהודי, אמר; כהוכחה הביא את מדיניות הפיצויים הנדיבה של ממשלתו, שזכתה, כך טען, להערכה רבה גם מצד מדינת ישראל הצעירה. חשתי רע מאוד מול האיש ההוא, שכולו שלו ושאנן: הייתי בעיני כשיילוק זה, התובע את ליטרת הבשר שלו. ! Vae Victoribus. אנחנו, שהאמנו שיש לנו לפחות חלק קטן בניצחון של 1945, נאלצנו עתה לוותר עליו. מאחר שהגרמנים אינם שומרים עוד טינה ללוחמי ההתנגדות וליהודים, כיצד יכולים אלה להוסיף ולדרוש כפרה? אנשים ממוצא יהודי מסוגו של גבריאל מרסל אף הראו להיטות גדולה להרגיע את בני דורם הגרמנים: רק שנאה עיקשת מאוד, אמרו הללו, שנאה הפסולה מן הבחינה המוסרית, ומן הבחינה ההיסטורית כבר אבד עליה הכלח, רק היא נאחזת בעבר שלא היה מן הסתם אלא תאונת־עבודה בהיסטוריה הגרמנית, ולעם הגרמני בכללותו לא היה בה כל חלק."
המסה האחרונה בקובץ "על הכורח ואי האפשרות להיות יהודי" היא ניסיון התמודדות עם תוצאות היותו יהודי, אף על פי שקשריו ליהדות אפסיים, אף על פי שלא האמין מעולם באלוהים ולא הכיר את הטקסים היהודים . זהו ניסיון להתמודד עם האנטישמיות המובנית שבניגוד לכל היגיון דווקא התחזקה לאחר מלחמת העולם השניה והכיבוש הנאצי וניסיון להתמודד עם הפחד שמלווה אותו בחייו.
" ואולם, מאחר שלהיות יהודי אין פירושו רק שאני נושא בתוכי שואה שקרתה אתמול ולא מן הנמנע שתשוב ותקרה מחר, מאחר שכך, להיות יהודי פירושו גם — מעבר לתפקיד שיש למלא — פחד . בוקר־בוקר אני יכול לקרוא בקומי את המספר שעל אמת ידי; זה נוגע עד קצות פיתוליהם של שורשי קיומי, ואף איני בטוח שאין זה כל קיומי. ואז קורה לי בערך מה שקרה לי לפנים, כשחשתי את מכת האגרוף הראשונה של השוטר: יום־יום אני מאבד מחדש את האמון שלי בעולם. "
זוהי מסה מאוד מורכבת מבחינת הטיעונים שבה וטעונה אף יותר מהמסות הקודמות. באמצעותה מנסה להעביר את הכורח שנכפה עליו להיות יהודי והמשמעות של הכורח הזה. אני חושבת שלא הצלחתי לרדת לעומק כל הטיעונים של המחבר והמסה הזו מבחינתי דורשת עיון מחודש.
"רק בשמי מותר לי לדבר – ואף על פי כן, גם אם בזהירות, בשמם של אותם מבני דורי, מליונים מן הסתם, שיהדותם ניחתה בם פתאום, כמכח איתני טבע, והיה עליהם לעמוד בה בלי אלוהים, בלי היסטוריה, בלי אמונה משחית יהודית. לגביהם, לגבי, להיות יהודי פירושו לחוש בתוך את משא הטרגדיה של אמש. על אמת ידי השמאלית חקוק המספר של אושוויץ; קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד, ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר. הוא אף מהימן יותר בתור נוסחת יסוד הקיום היהודי. כשאני אומר לעצמי ולעולם, כולל ליהודים המחזיקים ביהדותם מטעמים דתיים ולאומיים, שאינם רואים בי אחד משלהם, כשאני אומר: 'אני יהודי', אני מתכוון בכך אל העובדות והאפשרויות המקופלות במספר של אושוויץ"
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
