שוו לעצמכם עולם בו גילתם במקרה אוצר בלום של מכתבים המתעד את הדרך שהובילה את סבתכם למשרפות אושוויץ כתשעה חודשים לפני תום המלחמה. שוו לעצמכם עולם, בו התגלה לכם שאמכם נרצחה, רק משום שאביכם התגרש ממנה ולא הסכין לפעול לשיחרורה מבעוד מועד. מה אתם הייתם עושים?

זה העולם שנגלה למרטין דֶרי נכדה של לילי יאן, הדמות הנשית שעומדת במרכז הספר האוטוביוגרפי, “לבי הפצוע” . עולם מזעזע, חסר פשרות, המצטייר מכ- 300 מכתבים שכתבו לילי יאן, ילדיה וחבריה בזמן היותה כלואה במחנה הכפייה ברייטנאו טרם העברתה לאושוויץ ורציחתה, ועוד כ- 300 מכתבים תקופתיים מלפני המלחמה.

קשה לי לתאר את הספר, הוא עורר בי סערת נפש קשה עד דמעות. הוא עורר בי כאב עצום על לילי שסבלה מאטימות, אדישות ורדיפה ולמרות כל אלה נשארה אופטימית, משכילה, תרבותית ומשענת לחמשת ילדיה שננטשו לגורלם במלחמה. ובכל זאת למען הפרוטוקול והסדר, אני אנסה להעלות את הדברים בצורה מסודרת, ואנסה לשכנע אתכם לקרוא את הספר החשוב הזה שיש בו יותר ממכתבים וזווית אישית, יש בו מסמך היסטורי תקופתי מרתק! 

בשנת 1998 נפטר בנה של לילי, גרהארד יאן. יאן, שהיה שר המשפטים בגרמניה מטעם המפלגה הסוציאל- דמוקרטית, השאיר אחריו ירושה מפתיעה, שהצליחה לזעזע את ילדיה של לילי: 250 מכתבים שכתבו ילדיה של לילי בין השנים 1943 – 1944 לאמם הכלואה.

גרהארד יאן הסתיר את המכתבים, שבנס הוברחו מברייטנאו, מחנה כפייה שבו שהתה לילי. הוא התנגד בתוקף לתת פומביות למסמכים היסטוריים אלה. אבל, חשיפת המכתבים אחרי 50 שנים של שתיקה, פתחה פצע ישן בחייהן של ארבעת הבנות, שהיו מוכנות לחשיפת הסיפור המלא של אמן. במאמצים נאספו עוד מכתבים שכתבה לילי בשנים שלפני הנישואים לארנסט ולחברים וכן מסמכים היסטוריים נוספים, שאוגדו ע”י הנכד, מרטין דרי, וחלקם מופיעים בספר “לבי הפצוע”.

סיפורם של יהודי גרמניה במלחמת העולם השניה, מורכב ותלוי בהתפתחויות לאומיות וכלכליות באירופה בסוף המאה ה- 19. הוא לא מתחיל עם עליית הנאצים, הוא מתחיל עוד לפני כן. מפאת קוצר היריעה, אתחיל בנקודת השבר שלאחר מלחמת העולם ה-1, רפובליקת ויימאר, היהודים הגיעו למצב של אזרחים שווי זכויות, חלק משדרת מעמד הביניים הבורגני – עירוני בגרמניה.

לילי שליכטרר, בת למשפחת סוחרים יהודית בורגנית, פנתה ללמוד רפואה, זאת למרות שלימודי רפואה נפתחו לקבלת נשים כ- 20 שנים לפני כן. לילי המוכשרת, הצליחה ובאביב 1924 ניגשה למבחני הרפואה של המדינה, מספר חודשים לפני כן, בסוף 1923, פגשה את ארנסט (או כפי שכינתה אותו בחיבה אמאדה) יאן, בן למשפחה גרמנית טהורה, אך חסר אמצעי מחיה.

במכתבים של לילי אליו מאותה התקופה, ניכרת ההתאהבות חסרת התקווה שלה. המצב הכלכלי בגרמניה של אותן השנים היה מעורער, אינפלציה ואבטלה וארנסט מוטרד מבעיות כלכליות ובצדק. ארנסט מנסה גם להאבק על מקומו בעולם במישורים הריגשיים והדתיים ולא רק בזה המקצועי. הוא קאתולי, מאוהב באישה אחרת שאיכזבה אותו. כל הגורמים האלה חוברים יחד, וכאשר לילי מפתה אותו לקשר איתה מתוך חום ותמיכה הוא נכנע. אחרי מו”מ עם הסביבה, ואחרי שהובהרו מקורות ההכנסה של הזוג, הם מתחתנים, מקימים בית באימנהאוזן והיא יולדת לו 5 ילדים.

כבר מלכתחילה ניכרים ההבדלים בין ארנסט ללילי. היא אישה משוחררת, שוחרת תרבות ואומנות החפצה לשמור על מקצועה. הוא מופנם, אדוק וחפץ באישה שתגדל את ילדיו. ונראה כי השיג מבוקשו. בשנים הראשונות, טרם עליית הנאצים, המרפאה פורחת, לילי עושה את הויתורים שלה למען משפחתה והכל מתנהל על מי מנוחות.

אבל אז עולים הנאצים לשלטון. החלום מתחיל להתערער והמשפחה מוצאת את עצמה מנותקת יותר ויותר מהסביבה. במכתב מפברואר 1934 היא מתארת לחבריה את מצבם באימנהאוזן במילים הבאות :

“…החרם החברתי עלינו כאן באימנהאוזן מוחלט. קשה לתאר זאת. הנהלת האס-אה אסרה על בונסמן להיכנס לביתנו!! ועל העובדה שהוא מציית לאיסור אין מה לאמר. אני עצמי בקושי יוצאת מהבית…”

ארנסט, שמלכתחילה אהבתו ללילי מוטלת בספק בעניי, וככל שחולפות השנים והלחץ והבידוד גדל, מחפש מוצא שנקרה לו עם פגישתו את ריטה. בשנת 1942 הוא מתגרש מלילי ולמעשה מפקיר אותה לצפורני המכונה הנאצית. לפני כן הוא מברר את מעמדה ומקבל אזהרה שלא לנהוג כך, אבל הוא מחליט אחרת. מכאן הדרך אל הגהנום נפתחה.

לילי נתפסת ע”י הגסטאפו על עבירה קלה ונשלחת לברייטנאו. 4 הבנות נשארות לבד, כאשר גרהארד מגוייס ואביהן נשלח לחזית. במכתבים של הילדים ללילי, הם מיידעים אותה על מהלך חייהם בלעדיה.

אם בהתחלה עולים געגועים עזים וכאב על כך שהיא נלקחה מהם, אבל גם אופטימיות, לקראת הסוף עולה תהייה, אכזבה מרה וניסיון לתמוך בה במה שהיא עוברת.

צריך לזכור שהילדים הם חצי אריים ולכן הם מוגנים מכח החוקים של הנאצים. הם חשופים לאנטישמיות, להטרדות, לקיפוח אבל הם לא מודעים למשמעות האמיתית של הכליאה. הם רוצים את אמא שלהם בחזרה. יש דיסוננס עצום בין המציאות של לילי והרצון של הילדים להציל אותה, לבין מציאות החיים של הילדים שמתנדבים לעזור “למסכנים אחרים” ואף הבן, גרהארד, מתגייס לנ”מ בוורמאכט. הם מתארים לה את העזובה הריגשית והנפשית שלהם בלעדיה, את המצב הכלכלי, את הקיצוב, את חלוקת האוכל והבגדים ובשלבים מאוחרים יותר הילדים מתארים את ההפצצות והשפעתן על האוכלוסיה האזרחית. מאידך, מהמכתבים ברור שהסביבה של המבוגרים הגרמניים מודעת למה שעובר על לילי ואם נעשים נסיונות (שמוטלים בספק) להציל אותה, הם לא מוצלחים או מטורפדים.

במכתביה האחרונים, לילי מתחננת שארנסט יציל אותה. לא ברור אם כבר יכל לעשות עבורה משהו, אבל קריאת זעקת השבר שלה, בנסיעה האחרונה לאושוויץ, בה היא מבקשת :

“מיסרו לו [לארנסט] את הדברים האלה: שילך בעצמו, הוא ולא אחר עוד פעם, ויעשה כל מה שאפשר גם אם זה יחייב אותו לפנות לדרגים הכי גבוהים בברלין”

פשוט הוציאה אותי מדעתי מתסכול ומאין אונים.

אין לי ספק בדבר ערכם ההיסטורי של תיאורים אלה מעבר לערכם הריגשי. ולילי עצמה, נפש גדולה. נפעמתי לראות את החוזק שלה כאישה, את ההחלטיות והרצון שלה למול הסביבה. היא לא נוטרת לארנסט על שנטש אותה למשמידיה, היא לא נוטרת לריטה, שגזלה ופרקה את משפחתה. אין בה טינה, אין בה שינאה ובכל מכתביה (הגלויים לעין הצנזור והסמויים) משתקפת אהבת עד אין קץ ומסירות למשפחתה. אישה אצילה! שהחזיקה את משפחתה בתקווה, הגנה עליהם כמו גוזלים מפני האמת המרה שידעה, גם בימיה האחרונים.

האמת, שהפרקים האחרונים בספר השאירו אותי שבורה והמומה. לבי פצוע ובוכה.

---