באופן כללי לא אהבתי את הספר. למעט מספר פרקים בתחילתו שעסקו בעיתונאי ליאון אברמוביץ’ שמגיע ארצה בכדי לסקר את המפעל הציוני בשנת 1920, ונתקל בקשיי השתכרות ובארץ אוכלת יושביה, לא הצלחתי להבין את התנועות קדימה ואחורה בזמן, את מטרתן ואת גבב הדמויות ההזויות על גבול הפטאתיות שאסף המחבר.

הספר מורכב מאנקדוטות שעוסקות בדמויות שונות שהמחבר בינהן באופן רופף מאוד, הוא חיים אברמוביץ’, בנו של ליאון המוזכר לעיל. חיים עלה ארצה והחל לעבוד בקטיף והתפתח לסוחר עשיר ורב מעללים, שרוחו מפילה חיתתה על הציבור ולא בצדק.

חיים אברמוביץ’ רוכש קרקעות ומקים במרכז הישוב אחוזה שהיא א-מפלגתית וא-פוליטית. הוא מסרב להכיר בישות הציונית, שגם גזלה ממנו את אחיו במלחמת השיחרור וזאת בניגוד לציווי של אביו, ולכן לא משלם לה מיסים, עורך עסקים עם המרבה במחיר ובעיקרון רוחות שורה על הכל והכל שורה בו.

אחד מהסיפורים הטובים בספר עוסק באישתו שרה ושהוא נגמר בצורה טראגית אם יורשה לי להעיר, כראוי וכדבעי.

הספר שוקע לתוך אנקדוטליות חסרת תוחלת שאין דבר שמחבר בין הדמויות העולות וצצות ושוקעות במחזוריות לא ברורה.

כל זה מצער ומאכזב כי באמת יש בספר כישרון. יש בו פוטנציאל. אבל בעיקר יש בו ניסיון לא מוצלח להאיר את הזוויות הפחות מוצלחות של ההתיישבות הציונית היהודית מראשית ועד שנות ה 70 של המאה ה20.

---