Please scroll down for an English review.
קבצי סיפורים קצרים הם בדרך כלל מבחן סבלנות. יותר מדי פתיחות, פחות מדי עומק, ותחושה שמישהו זרק למחברת דברים שלא נהיו ספר. ואז אנטוניוני נכנס, קולנוען לכאורה, ובספר הבאולינג ההוא על הטיבר, עושה בית ספר לכותבים שיודעים לכתוב רק עלילה.
הוא לא כותב מה קרה. הוא כותב איך תנועה נראית רגע לפני שהיא נהיית גורל. איך מבט נשען על גוף. איך חדר, רחוב, אור, בוץ, חלון, מנוע, שקט, מתחילים לדבר ביניהם. הוא תופס את המנגינה. לא את האירוע. ולמרות שהטקסטים שלו קצרים, הם לא מרגישים קטנים. הם דחוסים, עם משקל סגולי גבוה.
אני בדרך כלל מתקשה עם מבנים כאלה של ספרים, כי החוויה מתפזרת. קשה להרגיש שהספר הוא קו ולא רק אוסף הברקות. אנטוניוני סחף אותי עם איכות המבט. וזה קריטי, כי הספר הזה עוסק שוב ושוב באלימות, בפשע, בסטייה, בפיתוי, במצבים גבוליים. סופר פחות טוב היה רץ מיד לפסיכולוגיה בגרוש; אנטוניוני מתעכב על המחווה, על האטמוספרה, על המארג, ואז נותן לקורא להבין לבד שהאימה צומחת מתוך החברה.
באחד הקטעים החזקים בספר, הוא דוחה במפורש את ההסבר העיתונאי שממהר לקרוא לאלימות "שיגעון". העולם אוהב לקרוא לאלימות "מקרה חריג", כי זה פוטר אותו מאחריות. אם זה שיגעון, אז אין מבנה. אין הקשר. אין חברה. יש רק מפלצת חד־פעמית, וכולם יכולים לחזור לישון בשקט. אנטוניוני לא מאפשר את השינה הזו. האלימות אצלו הגיונית באופן פנימי בתוך עולם של אינאונות, שפלות, קנאה, מעמד, כוח, והשפלה. בו זמנית היא לא מוסרית, לא נסלחת. הצלילות של הטקסט שלו היא בדיוק היכולת לראות שהסערה איננה תקלה במנוע, היא המנוע.
בסיפור "המריבה" הוא מחדד את זה מול בורחס. אצל בורחס לאלימות תמיד יש מסגרת של סיבה, גם אם היא בדיונית. אנטוניוני מביא ידיעה "אמיתית" מרומא: מאה איש שהולכים מכות בלי לדעת למה. שם הוא מנסח את המושג "אלימות סודית שאינה זקוקה לסיבות". זו אלימות שהיא תבנית נוף. היא לא באה "לספר משהו", היא פשוט נמצאת שם, כמו לכלוך עירוני שמחכה לאור השחר.
בסיפור "הבאולינג ההוא על הטיבר" הזוועה מגיעה בלי אזהרה ובלי פאתוס. האיש שהורג ילדים הוא לא מפלצת מקרטעת. להפך, הוא מתואר בדיוק כמעט חומל, אסתטי. הגוף שלו, הרגל, המכונית, האוויר, הדשא, הילדים, הכול נבנה באיטיות מדויקת עד לרגע הירי. בלי דרמה הוליוודית, בלי מניפולציה רגשית זולה. אחר כך מגיע הניסיון לנסח את צורת האימה: לא "למה" פסיכולוגי שמסדר את העולם, אלא אזהרה מפני פשעים שמצליחים להיראות נורמליים מדי בתוך החברה שמייצרת אותם.
אנטוניוני כותב שהפשע "משתלב ללא דופי במארג החברתי שבו הוא מתרחש". זה משפט שמתאר תרבות. מצב שבו הזוועה כבר אינה חריגה, אלא המשך טבעי של דפוסים מכובסים ומקובלים. הבעיה היא לא רק האדם; הבעיה היא הסביבה שמאפשרת לו להישאר בלתי נראה.
גם בסיפורים אחרים הוא עושה את התרגיל הזה, פעם דרך טבע, פעם דרך אירוניה, פעם דרך קולנוע שבתוך הסיפור. "ציד טרגי", למשל, הוא קטע זעיר, כמעט בדיחה שחורה. ארבעים ושניים בני אדם יוצאים לצוד תנינים, ובסוף התנינים אוכלים את כולם, "גם את העתודות". זה משפט שיכול להיקרא כאבסורד, אבל הוא עובד גם כהיפוך כוח מושלם. האנושי בא למשול בטבע, לארגן אותו, לצרוך אותו. הטבע עונה בלי רחמים. הוא פשוט בולע את המסגרת כולה. גם את התכנון, גם את המזון, גם את היומרה.
ב"הבחורה, הפשע…" הוא שוב מערבב מבט, קולנוע ופשע. מה שמתחיל כהתבוננות של יוצר בבחורה פוטנציאלית לתפקיד, נהפך לאירוע שמפרק את הגבול בין דימוי למציאות. הוא מסתכל עליה כמו במאי, מחפש "היפותזה של פופולריות", ואז היא מודיעה שרצחה את אביה בשתים-עשרה דקירות סכין. המספר נבהל מהאמת האסתטית שהמציאות משליכה לו בפנים. פתאום הסיפור "שלו" מתמוסס. הוא קטן ומנומס מדי. מלאכת הבימוי שלו מתגלה כמשהו כמעט דיסקרטי מדי מול האלימות הגולמית של העולם.
מה שמרשים בטע הזה הוא לא הווידוי, אלא ההכרה שלו ששתים-עשרה דקירות נשמעות לו "מוכרות" יותר משתיים או שלוש. זו אבחנה מזעזעת, כי היא חושפת את הרגע שבו מספר הופך לאמת רגשית של זיהוי. כאילו רק האלימות שאיבדה מידה מצליחה לגעת במשהו שכבר מוכר לנו מבפנים.
גם "לעבר הגבול", אחד הסיפורים הארוכים בספר, מדגים עד כמה אנטוניוני הוא במאי של תודעה. לכאורה, יש כאן נסיעה, גבול, פונדק, דמויות, מתח, רמזים להברחה, ירייה, אישה מסתורית, לילה. כל חומרי הגלם של עלילה. בפועל, מה שנשאר הוא לא "מה קרה", אלא שדה מתחים של מבטים, מחוות, שתיקות, השהיות, חשד, תשוקה, ועוינות מרחפת. הוא אפילו אומר את זה כמעט במפורש, מה שמעניין אותו הוא לא מנגנון הממטיר עובדות, אלא הרגעים שחושפים את המתחים הסודיים שמאחורי העובדות. וזה בדיוק מה שהוא עושה. הטרגדיה עצמה כמעט נדחקת הצדה. מה שנצרב הוא האוויר סביבה.
הוא כותב אנשים כאילו הם תמיד קצת מעבר לעצמם. לא בגלל עומק פסיכולוגיסטי מתאמץ, אלא בגלל שהוא מבין שכל מפגש אנושי הוא גם הקרנה, גם תפקיד, גם טקס. כולם משחקים, כולם מסתירים, כולם מבריחים משהו. רגשות, כוונות, עבר, פחד. אפילו כשהוא כותב משפט על הברחת סחורות, הוא כבר מדבר בעצם על הברחת רגש. על האופן שבו בני אדם מאלפים את רגשותיהם כך שיהיו זמינים בעת הצורך. זה משפט של יוצר גדול, כי הוא נשמע פשוט, אבל פותח תהום.
הקריאה הזו החזירה לי, באיחור של שנים, משמעות אחרת לביטוי "להבין בגוף". פעם קראתי ספר שנשא את ההבטחה הזאת ולא הרגשתי כלום. אנטוניוני, לעומת זאת, כותב כך שהאינטלקט והגוף נכנסים יחד לחדר. אני לא רק "מבינה" מה הוא אומר. המילים שלו לא נכנסות דרך הראש, הן נכנסות דרך העור, כמו זרם שמתחזק בנהר שאי אפשר לעצור. אני מרגישה את ההשהיה. את הדיוק. את המעבר ממחווה למוסר. את האלימות הסמויה לפני שהיא גלויה. זה לא טקסט שמבקש ממני להסכים איתו אידיאולוגית. זה טקסט שמבקש ממני לעצור.
הספר הזה חי כי יש לו מנגינה, אוויר, ועצבנות אינטלקטואלית אמיתית. הוא לא מסביר את העולם כמו ערך בוויקיפדיה, הוא מביט בו עד שהוא מתחיל להסגיר את עצמו. רוב הספרים פשוט לא טובים מספיק בשביל זה. הם רוצים להצטייר כעמוקים, אבל מדברים בקול בטוח מדי של תקציר. אנטוניוני לא נשמע בטוח, הוא נשמע מדויק.
הוא מחדד את הראייה. אחריו אי אפשר להסתכל באותה צורה על פשע, על נוף או על שתיקה. פתאום הכול חשוד יותר, חי יותר, ובמובן הלא מחמיא של המילה, אנושי יותר. זה לא ספר שמחפש קוראים שיאשרו אותו; זה ספר שמחפש עדים שלא יוכלו להסיט את המבט. מסוג הספרות שלא ניחמה אותי ולא סידרה לי את העולם, אלא החזירה לי את החדות. את התחושה שיש טקסטים שלא רק מספרים סיפור, הם מלמדים שוב איך לראות.
הבאולינג ההוא על הטיבר/ מיכלאנג'לו אנטוניוני
הוצאת לוקוס, 2017, 208 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
That Bowling Alley on the Tiber / Michelangelo Antonioni
Short story collections are usually a test of patience. Too many openings, too little depth, and the feeling that someone dumped into a notebook things that never quite became a book. Then Antonioni arrives, supposedly a filmmaker, and in That Bowling Alley on the Tiber gives a masterclass to writers who only know how to write plot.
He does not write what happened. He writes what a movement looks like a moment before it becomes fate, how a gaze leans on a body. How a room, a street, light, mud, a window, an engine, silence, begin to speak to one another. He catches the melody, not the event. And although the texts are short, they do not feel small. They are dense and have a high specific gravity.
I usually struggle with books built like this, because the experience scatters. It is hard to feel that the book is a line rather than just a collection of flashes. Antonioni carried me through with the quality of his gaze. And that is crucial, because this book returns again and again to violence, crime, deviance, temptation, and borderline states. A lesser writer would immediately run to cheap psychology. Antonioni lingers over gesture, atmosphere, texture, and then lets the reader understand alone that horror grows out of society.
In one of the book's strongest passages, he explicitly rejects the journalistic explanation that rushes to label violence "madness." The world loves to call violence an "exceptional case," because that exempts it from responsibility. If it is madness, then there is no structure. No context. No society. Only a one-time monster, and everyone can go back to sleep peacefully. Antonioni does not allow that sleep. For him, violence is internally coherent within a world of impotence, baseness, jealousy, class, power, and humiliation. At the same time, it is neither moral nor forgivable. The clarity of his text is precisely the ability to see that the storm is not a malfunction in the engine; it is the engine.
In the story "The Quarrel," he sharpens this against Borges. With Borges, violence always has a framework of cause, even if the cause is fictional. Antonioni brings an "actual" report from Rome: a hundred men fighting without knowing why. There, he formulates the phrase that gripped me, "a secret violence that does not need reasons." It is violence as landscape. It does not come to "say something"; it is simply there, like urban filth waiting for dawn light.
In "That Bowling Alley on the Tiber," horror arrives without warning and without pathos. The man who kills children is not a staggering monster. On the contrary, he is rendered with almost compassionate, aesthetic precision. His body, his leg, the car, the air, the grass, the children, everything is built slowly and exactly until the moment of the shooting. No Hollywood drama, no cheap emotional manipulation. Afterward comes the attempt to formulate the shape of horror, not a psychological "why" that puts the world back in order, but a warning about crimes that manage to look too normal within the society that produces them.
Antonioni writes that crime "fits flawlessly into the social fabric in which it occurs." That is a sentence that describes a culture, a condition in which horror is no longer an exception but the natural continuation of polished and accepted patterns. The problem is not only the individual; the problem is the environment that allows him to remain invisible.
In other stories, he performs the same operation, sometimes through nature, sometimes through irony, sometimes through cinema inside the story. "Tragic Hunt," for example, is a tiny piece, almost a black joke. Forty-two human beings go out to hunt crocodiles, and in the end, the crocodiles eat them all, "including the provisions." That line can be read as absurdist, but it also works as a perfect reversal of power. The human comes to rule nature, organize it, and consume it. Nature answers without mercy. It simply swallows the whole frame, the planning, the food, the arrogance.
In "The Girl, the Crime…," he again mixes gaze, cinema, and crime. What begins as a creator observing a girl as a potential actress for a role becomes an event that dismantles the boundary between image and reality. He looks at her like a director, searching for "a hypothesis of popularity," and then she announces that she murdered her father with twelve knife blows. The narrator recoils from the aesthetic truth that reality throws in his face. Suddenly, his "story" dissolves. It is too small, too polite. His craft of direction is exposed as something almost too discreet when faced with the raw violence of the world.
What is impressive in this piece is not the confession, but his recognition that twelve stab wounds sound "more familiar" to him than two or three. It is a shocking observation, because it reveals the moment when a number becomes an emotional truth of recognition, as if only violence that has lost all proportion can touch something already familiar inside us.
Even "Toward the Border," one of the longer stories in the book, demonstrates how much Antonioni is a director of consciousness. On the surface, there is a drive, a border, an inn, characters, tension, hints of smuggling, a gunshot, a mysterious woman, a night, all the raw materials ofa plot. In practice, what remains is not "what happened" but a field of tensions made of glances, gestures, silences, pauses, suspicion, desire, and hovering hostility. He almost says it explicitly: what interests him is not a mechanism raining down facts, but the moments that expose the secret tensions behind the facts. And that is exactly what he does. The tragedy itself is nearly pushed aside. What burns into memory is the air around it.
He writes people as if they are always slightly beyond themselves, not because of strained psychologism, but because he understands that every human encounter is also a projection, a performance, a ritual. Everyone is acting, everyone is hiding, everyone is smuggling something: emotions, intentions, a past, fear. Even when he writes a sentence about smuggling goods, he is already speaking about the smuggling of emotion, about the way human beings train their feelings so they will be available when needed. That is the sentence of a great artist, because it sounds simple but opens an abyss.
This reading, years too late, gave me a different meaning for the phrase "to understand with the body." I once read a book that promised that, and I felt nothing. Antonioni, by contrast, writes in a way that brings intellect and body into the room together. I do not just "understand" what he says. His words do not enter through the head; they enter through the skin, like a current strengthening in a river that cannot be stopped. I feel the suspension. The precision. The movement from gesture to morality. The latent violence before it becomes visible. This is not a text that asks me to agree with it on ideological grounds. It is a text that asks me to stop.
This book lives because it has melody, air, and real intellectual nervousness. It does not explain the world like a Wikipedia entry; it looks at it until it begins to betray itself. Most books are not good enough for that. They want to appear deep, but they speak in the overconfident voice of summary. Antonioni does not sound confident. He sounds precise.
He sharpens your vision. After him, it is impossible to look the same way at crime, landscape, or silence. Suddenly everything is more suspect, more alive, and in the least flattering sense of the word, more human. This is not a book looking for readers who will validate it; it is a book looking for witnesses who cannot look away. Literature that did not comfort me and did not tidy up the world for me, but returned to me a kind of sharpness, the feeling that some texts do not merely tell a story, they teach you how to see again.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
