בין העולם וביני הוא מכתב של אב לבן, אבל בפועל זה כתב אישום נגד חלום. לא חלום אישי, אלא החלום האמריקאי עצמו, זה שמבטיח חירות, שוויון וביטחון, ובונה אותם על גוף אחד שמותר לפגוע בו.
"אני אומר לך עכשיו שהשאלה איך לחיות בתוך גוף שחור, בתוך ארץ אבודה בחלום, היא השאלה של חיי, ושהמרדף אחר התשובה לשאלה הזו, כך גיליתי, בסופו של דבר עונה לעצמו".
הוא מכתב כואב ומפוקח שכתב המחבר, טא – נהסי קואטס, לבנו בן ה- 15, סאמורי. במכתב הוא מתאר את ילדותו בבולטימור והתפתחותו האישית והאינטלקטואלית כפי שהיא כרוכה בהיסטוריה של השחורים באמריקה.
"זה מה שאני רוצה שתדע: באמריקה, להרוס את הגוף השחור זו מסורת – זו מורשת".
המחבר מתאר את התבגרותו בשיכונים של בולטימור, אותם שיכונים שיהפכו לגטאות לשחורים. בשיכונים הללו למד את שפת הרחוב ואת הקוד ההתנהגותי כדי לשרוד. הוא לא אימץ אותם, אבל הוא הפנים את המסר: הגוף השחור הוא הפקר ואין מי שיעמוד לצידו.
"ענווים ירשו את הארץ" לא אמר לי כלום. הענווים חטפו מכות במערב בולטימור, נרמסו בצומת וולברוק, נמחצו בפארק הייטס ונאנסו במקלחות של הכלא העירוני.
המחבר נרשם לאוניברסיטת הווארד אותה הוא מכנה מכה. עולם חדש נפתח בפניו על ההיסטוריה השחורה.
האירוע המכונן שמתווה את חיו הוא רצח של אחד מחבריו לכיתה פרינס ג'ונס. פרינס שהיה אחד התלמידים הטובים בהווארד, בן לרופאה מצליחה, דתי, אהוב על הכל, כריזמטי נאה ואמיד, נרצח ע"י שוטר שהתחזה לפושע ועקב אחריו לאורך שלושה מחוזות כי טעה לראות בו פושע. אותו שוטר רקוב, כבר היה בעל היסטוריה של רציחת שחורים ללא עוול בכפם, גם הפעם לא נשפט על פי אמות המידה של המשפט האמריקאי והוא שוחרר חזרה לרחובות מה שמותיר במחבר כעס גדול על ההפקר של הגוף השחור.
לאורך המכתב, מציין המחבר שורה ארוכה של עוולות משטרתיות כנגד הגוף השחור בשל אותו חלום המשותף לאמריקאים רבים. הוא כותב בתוך ההקשר של הרציחות הגזעניות האחרונות שפורסמו. הן מדגימות את העובדה כי הרס הגוף השחור הוא חלק מהחברה והוא מרכיב מרכזי של החלום האמריקאי.
חלום על נוחות, ביטחון, בית יפה בשכונה פרברית, ברביקיו ביום הזיכרון ומסיבות אינו חף מאלימות נגד אפרו אמריקאים שנתפסים כגורמים המערערים את אותו החלום.
כתוצאה מכך, אנשים שחורים חיים במצב מתמיד של פחד, בידיעה כי גופם נמצא תמיד בסיכון להשמדה.
הספר מציג את הפער שבין החלום המשותף גם לשחורים וגם ללבנים ובין המציאות הטופחת על הפנים עם המוות המיותר של פרינס ג'ונס: החלום הזה הוא אשליה. הוא כוונה טובה שאין מאחוריה כלום:
"כוונה טובה" היא פתק מהרופא למשך כל ההיסטוריה, גלולת שינה שמבטיחה את קיומו של החלום.
בשם החלום הזה ההמון עוצם עיניו בפני כל דבר שאינו נוח, כי הם לא מאמינים שהם גזעניים גם כאשר האמת מוטחת בפניהם הם בוחרים להסית את הראש לצד השני.
המחבר מנפץ בזעם את המיתוסים של דמוקרטיה ושוויון. הצמיחה של אמריקה הלבנה היתה על גבם של השחורים שנוצלו ודוכאו. אף על פי שהאמריקאים מדגישים את הדמוקרטיה, עצם ההדגשה הזו היא צבועה כי המדינות מעולם לא היו דמוקרטיות. כאשר, הנשיא לינקולן הכריז כי ארה"ב תישלט על ידי "ממשלת העם", אפרו-אמריקאים לא נכללו בקטגוריה של בני אדם.
בסוף המכתב הוא מתאר את הביקור שערך אצל אימו של פרינס ג'ונס, ד"ר מייבל ג'ונס. אישה מפלאה שבעמל ידיה הצליחה לעלות מעוני מרוד ולצבור נכסים ומעמד. כל אלה אינם מקנים לה ולבנה זכויות שוות ללבנים. המדינה שלה רצחה את בנה ושכחה ממנו כאשר החזירה את אותו שוטר נתעב לרחובות.
לא משנה כמה רחוק יצליחו השחורים להגיע, מספיק "מעשה גזעני אחד" כדי שכל ההישגים שלהם יתבטלו.
כשהמחבר נוהג הביתה בדרך מד"ר ג'ונס, הוא עובר דרך הגטאות של שיקגו, ומרגיש את אותו פחד מילדותו חוזר אליו.
בין העולם וביני/ טא-נהסי קואטס
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018, 136 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
פינגבאק: כשהמערכת לא טועה: על האלימות שבסדר בשלושה ספרים אמריקאיים- Sivi's Books