Weekend at Thrackley / Alan Melville

​Please scroll down for an English review.

Weekend at Thrackley מוכיח עד כמה דק הגבול בין תעלומת אחוזה קלאסית לבין טירוף מוחלט, ואצל אלן מלוויל זה בדיוק הכיף. זה ספר ביכורים מ־1934, והוא אמנם נשען על המסורת המוכרת של אחוזה קודרת, אורחים חשודים, משרת מאיים ומארח מסתורי, אבל בשלב מסוים הוא פשוט מחליט לזרוק את ההיגיון מהחלון ולדהור קדימה. למרבה השמחה, זה עובד.

ג'ים הנדרסון, צעיר מובטל וחביב שחזר מן המלחמה בלי מקצוע ובלי עתיד ברור, מקבל הזמנה מסתורית לסוף שבוע באחוזה של אדווין קרסון, אדם שטוען שהיה ידיד קרוב של אביו. הוא מגיע אל בית כפרי אפלולי, אל חבורה משונה של אורחים עטויי תכשיטים, ואל עוזר בית מאיים בשם ג'ייקובסון. כל זה מתחיל כמו תעלומת אחוזה אנגלית מן הסוג הקלאסי ביותר, וכתוב בקלילות משועשעת שמזכירה את א.א. מילן.

אבל אז מגיע החלק האחרון, וכל מה שנבנה כתעלומת אחוזה מסורתית הופך לתיאטרון של טירוף. מתברר שבעל הבית פשוט איבד את שפיותו; הוא כולא את האורחים שלו ומאיים לחשמל אותם למוות אם ינסו לברוח. הסוף, שבו הוא מוצא את מותו בהתחשמלות עצמית, הוא כבר לא רק "טוויסט", אלא רגע שבו הסופר זורק את כל חוקי הסבירות מהחלון לטובת אפקט דרמטי פרוע. מלוויל עצמו הודה בזיכרונותיו שהספר "לא היה טוב במיוחד", אם כי הוא נדהם מהצלחתו המיידית.

וזה בדיוק מה שטוב בו. הפתרון שלו הזוי, כן, אבל לא במובן שמקלקל את הספר, אלא במובן שמטעין אותו באנרגיה פרועה. יש בו חדוות כתיבה ברורה של סופר צעיר שנהנה מן התחבולה, מן הקצב, מן הסכנה, ומן הזכות לדחוף את הסיפור עוד קצת מעבר לגבול הטעם הטוב. במקומות אחרים זה היה יכול להיגמר בפארסה מביכה. כאן זה נגמר בספר קולח, מופרע ומהנה מאוד.

עבור מלוויל, הספר הזה היה כרטיס היציאה מעסק העץ המשפחתי אל חיי הכתיבה והבידור, ועבורנו הוא הצצה מרתקת לרגע שבו תור הזהב איבד שליטה על עצמו והפך לקומדיה שחורה ומטורללת. זה ספר קולח, קריא מאוד ומעניין, אבל כדאי להגיע אליו עם הרבה נכונות לסלוח על סיום שמרגיש כאילו נכתב אחרי יותר מדי כוסות שרי באחוזה קודרת. ספרים כאלה מוכיחים שלפעמים סטייה חדה מההגיון היא לא כישלון, אלא סגנון.

Weekend at Thrackley / Alan Melville

Kindle Edition, 1934, 240 Pp

דירוג SIVI –

⭐⭐⭐⭐

דירוג: 3.5 מתוך 5.

איכות אודיו –

⭐⭐⭐⭐⭐

דירוג: 5 מתוך 5.

British Library Craim Classic #

Weekend at Thrackley / Alan Melville

Weekend at Thrackley proves just how thin the line is between a classic country-house mystery and outright madness, and with Alan Melville, that is precisely the fun of it. This is a debut novel from 1934, and although it clearly leans on the familiar traditions of the genre, a gloomy country house, suspicious guests, a menacing servant, and a mysterious host, at a certain point it simply decides to throw logic out the window and race ahead. Happily, it works.

Jim Henderson, a likable and unemployed young man who has returned from the war without a profession and without any very clear future, receives a mysterious invitation to spend the weekend at the country house of Edwin Carson, a man who claims to have been a close friend of Jim’s father. He arrives at a dark, brooding estate, a strange set of guests dripping with jewels, and a sinister manservant named Jacobson. All of this begins in the most classic English country-house-mystery style, and it is written with a light comic ease that recalls A. A. Milne.

But then comes the final part, and everything that had been built as a traditional manor-house mystery turns into a theatre of madness. It turns out that the master of the house has simply lost his mind. He imprisons his guests and threatens to electrocute them if they attempt to escape. The ending, in which he meets his own death by accidental electrocution, is not merely a twist, but the moment when the author throws every rule of plausibility out the window in favor of wild dramatic effect. Melville himself later admitted in his memoirs that the book “was not particularly good,” though he was astonished by its immediate success.

And that is exactly what is good about it. The solution is absurd, yes, but not in a way that ruins the novel. On the contrary, it charges it with unruly energy. There is a clear delight in writing here, the delight of a young author enjoying the trick, the pace, the danger, and the right to push the story just a little past the borders of good taste. Elsewhere this might have collapsed into embarrassing farce. Here it ends up as a flowing, unhinged, and extremely entertaining book.

For Melville, this novel was the ticket out of the family timber business and into a life of writing and entertainment. For us, it is a fascinating glimpse of the moment when the Golden Age lost control of itself and turned into a deranged black comedy. It is a very readable, highly enjoyable book, but best approached with a generous willingness to forgive an ending that feels as though it was written after one too many glasses of sherry in a gloomy country house. Books like this prove that sometimes a sharp departure from logic is not failure, but style.