For English review, please scroll down.
(איך ספר על טילים התרסק בעצמו)
לקראת יום השואה אני נוהגת לקרוא ספרים שעוסקים במלחמת העולם השניה. הגעתי ל־V2 עם ציפיות.
לא סתם ציפיות — ציפיות מרוברט האריס שפרסם כמה מהמותחנים ההיסטורים המשובחים שיצאו לאור.
סופר שיודע להפוך רגעים היסטוריים לספרות נושמת, עם מתח, עומק, ודמויות שממשיכות לחיות גם אחרי שסגרת את הספר.
אז מה השתבש כאן?
העלילה מתרחשת בימי מלחמת העולם השנייה, סביב פרויקט ה־V2 — אותם טילים בליסטיים שגרמניה שיגרה לעבר לונדון. התקופה קרוב לסוף מלחמת העולם השניה. הגרמנים, האנגלים והאירופאים, מרוטים ועל סף התמוטטות עצבים. היטלר והגנרלים שלו מבינים שהם חייבים נשק שובר שיוויון לכן הם מחליטים להפציץ את לונדון בפצצות הרסניות שנקראות "V2".
במרכז הסיפור שתי דמויות:
מהצד האחד — ווילי גראף, מהנדס גרמני שמתחבט בין אמונה במדע לבין אחריות מוסרית על המערכת שהוא משרת. ביכולות האנליטיות שלו הוא מבין שגרמניה הפסידה במלחמה.
ומהצד השני — קיי קונלי, אנליסטית בריטית, שמנסה לפענח את מיקום שיגור הטילים כדי לסייע לעצור אותם בזמן אמת.
על הנייר? נשמע כמו פצצת מתח היסטורית.
בפועל? שיממון טכני חסר מיקוד.
הספר מדלג בין שתי הדמויות — גראף וקונלי — אבל במקום לעבות אותן ולבנות סיפור חי, רוברט האריס בוחר בדרך מאוד מוזרה לספר את הסיפור שלהן. אין בהן לא עומק, לא חיבור, לא התפתחות. יש בהן סוג של תרגיל עלילתי מעייף, שמנסה לפצות על העובדה שאין פה באמת עלילה מעניינת שמחזיקה.
גראף, עם כל הפוטנציאל לדמות מוסרית מרובדת, נקבר תחת שכבות של פרטים טכניים וזיכרונות מתקופת עבודתו עם ממציא ה – V2. בחלקים נרחבים של העלילה, האריס מתעמק בהנדסה ובמערכות שיגור כאילו הקוראים מתכוונים להקים מעבדת טילים בחדר עבודה. וכשיש הזדמנות לרגש, לחיכוך פנימי, לדרמה? הוא בורח חזרה לתרשימים.
וקונלי?
היא אמורה לגלם חוכמה, תעוזה, נוכחות נשית בתוך עולם גברי ומלחמתי —
אבל בפועל היא משוטטת בסצנות כמו צל.
הדיאלוגים חיוורים, הקונפליקטים נמרחים, והעלילה סביבה דלה כמו דו"ח מודיעין יבש.
אין בה כוח, אין בה עמוד שדרה, ואין שום רגע שבו הרגשתי שהיא ראויה לכבוד שניתן לה כדמות ראשית — אלא יותר כמו רעיון שלא הבשיל.
וזה אולי מה שהכי כאב לי לקרוא:
יש פה תקופה מסעירה, נושא טעון, דילמות כבדות, ובעיקר סופר שמסוגל ליותר.
אבל התוצאה היא כמו טיל שנורה אל תוך שמיים ריקים – בלי מטרה, בלי כיוון, ובעיקר בלי לב.
בשורה התחתונה?
חשבתי שאריס לא יכול לכתוב ספר רע. טעיתי.
V2 הוא לא רק ספר מאכזב — הוא ספר שלא מצליח להחליט אם הוא מותחן, תיעוד טכני, או סימולציה רגשית של כלום.
הציון בהתאם: כוכב וחצי. אחד – על עצם הרעיון. חצי – על כך ששרדתי עד הסוף. השאר? התרסקות חופשית.
(איףףף.)
V2/ Robert Harris
Kindle Edition, 2020, 317 Pp
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
(How a novel about rockets completely fell apart)
Around Holocaust Memorial Day, I usually turn to books that deal with WWII.
I approached V2 with high expectations—not just because of the topic but also because it’s written by Robert Harris, who has published some of the finest historical thrillers in modern literature.
A writer who usually transforms historical moments into living, breathing fiction — full of tension, depth, and characters that stay with you long after the last page.
So what went wrong?
The novel is set during the final stages of WWII, centered on the German V2 rocket program — a desperate attempt by Hitler and his generals to turn the tide by bombing London into submission.
Germany is collapsing. England is exhausted. Europe is fraying at the seams.
At the heart of the story are two characters:
On one side — Willi Graf, a German engineer torn between scientific loyalty and moral responsibility. He knows, analytically and emotionally, that the war is lost.
On the other hand, Kay Connolly was a British intelligence officer tasked with locating launch sites in real time to stop rockets before they struck.
On paper? It sounds like a high-stakes historical thriller.
In practice? A technical, disjointed, and lifeless slog.
The book shifts back and forth between Graf and Connolly. Still, instead of deepening their stories or building narrative momentum, Harris makes a baffling choice: to flatten both characters into outlines.
There’s no real connection, no development, no heartbeat.
Just a tedious back-and-forth between two narrative tracks that never fully take off.
Graf, with all his moral potential, is buried under layers of technical descriptions and nostalgic flashbacks to his work with von Braun.
Large sections of the book read like engineering manuals, as if Harris genuinely believes readers are about to build their own V2 rockets in the garage.
And just when there’s an opening for emotion, drama, or moral reckoning, he retreats into blueprints.
And Kay?
She’s supposed to embody sharpness, courage, and female presence in a male-dominated war machine.
But she drifts through the story like a ghost.
Lifeless dialogue, diluted conflict, and a plot that reads like a dry intelligence report.
She has no real agency, no spine, and at no point did I feel she earned the title of a lead character — more like a concept that never came to life.
And that’s what hurt the most:
This could’ve been a powerful novel.
The era, the themes, the moral questions — and a writer who has proven, time and again, that he knows how to deliver.
But the result?
It’s like a rocket fired into empty skies — no target, no trajectory, and no heart.
Bottom line?
I thought Harris couldn’t write a bad novel. I was wrong.
V2 is not just a disappointment — it’s a book that can’t decide whether it’s a thriller, a technical dossier, or a lifeless emotional simulation.
⭐ My rating:
One star for the subject matter.
Half a star for managing to finish it.
The rest? A free fall.
(Eurgh.)
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
