“My father had a theory that poor people are the best drivers because they can’t afford to carry car insurance and have to drive like they live, defensively.”

בונבון, שם כינוי, הוא הדובר החסר שם של הסאטירה הזו. רק שם משפחתו ידוע (Me) והכינוי שנתנה לו המאהבת שלו.

הקורא פוגש בבונבון על מדרגות בית המשפט העליון בארה”ב, מעשן סיגריית מריחואנה שהוצתה בחסות שוטרי בית המשפט, מהרהר בנסיבות שהובילו אותו למצבו הנוכחי: אשם בהשבת העבדות וההפרדה הבינגיזעית.

“why blame Mark Twain because you don’t have the patience and courage to explain to your children that the “n-word” exists and that during the course of their sheltered little lives they may one day be called a “nigger” or, even worse, deign to call somebody else a “nigger.” No one will ever refer to them as “little black euphemisms,” so welcome to the American lexicon—Nigger!”

בונבון הוא אפרו אמריקאי, שנקעה נפשו ממצבם של השחורים בארה”ב. הוא גדל בגטו דיקנס בפאתי לוס אנג’לס וכשהגטו נעלם, כך גם הבטחון והקהילתיות נעלמו. לאחר ששוטר יורה והורג את אביו ולאחר שהגטו שבו חיי נמחק, בונבון רוכש חווה ובה מגדל אבטיחים ומריחואנה. נשבר לו מהפוליטיקלי קורקטנס המדומה ומהליברליזם שלא מוביל אותו לשום מקום לכן הוא מפתח את הרעיון שיש לחזור לימי ההפרדה בין לבנים לשחורים ולימי העבדות.

בהתחלה הרעיונות שלו לא מתקבלים אף בקרב השחורים, אבל אט אט ככל שהספר מתקדם הוא מצליח להוביל את השינוי החשיבתי תוך שהוא חותר ופועל למהפכת שיחרור שניה של השחורים באמריקה שתהיה מבוססת על הפרדה בינגיזעית המייצרת ביטחון לשחורים, צדק ושיוויון בחינוך בבריאות ובתעסוקה.

רוב הספר היה מוזר והזוי עבורי. זהו כתב אישום כנגד הצביעות של החברה האמריקאית וכנגד מצבם של הזרים בארה”ב . במילה זרים הוא כולל את האפרו אמריקאים, מקסיקנים, לטינוס, פורטוריקנים וכל בני המיעוטים האחרים. למי שכמותי, לא מכיר את התרבות האמריקאית לעומק חלק מהאמירות הביקורתיות שלו והבדיחות הפנימיות יעברו לידע האוזן ולא ידברו אליו תרבותית.

ישנם חלקים בביקורת שקל להזדהות עימם, כמו הדיון באפלייה במערכת החינוך אבל רוב הדברים פשוט עברו לידי ולא הבנתי מה הצחיק את המבקרים בספר הזה. מעבר לכך, הדיון נע חליפות בין הציר התיאורטי בו בונבון מגלגל רעיונות פילוסופיים לציר המעשי שבו מתואר המימוש של חלק מהרעיונות. לדעתי שני הצירים לא מספיק טובים, משעממים וחסרי את הניצוץ שמצאתי בפרק הראשון לאחר הפרולוג שדן בילדותו של בונבון.

הפרק הראשון אחרי הפרולוג, שמתאר את ילדותו של הגיבור, היה מצויין. האב פסיכולוג חברתי מטעם עצמו משתמש בגיבור הספר, חסר השם, כמושא הניסויים שלו בעולם שבו אלימות ואפליה הם נתון אפריורי. לניסויים יש תכלית ומטרה והכתיבה משעשעת ועוקצת.

אבל יתר הספר היה פטפני להחריד ולרוב לא זיהיתי את הביקורת שהוא מתח.

הנה כי כן, שוב אכזבה מוועדת הפרס של מאן בוקר שלרוב אני לא מצליחה להתחבר אליהם.