“The Goldfinch” הוא סיפור חניכה בעידן המודרני.

זהו סיפורו של תיאו דקר, שגדל במשפחה דיספונקציונלית. אביו עזב את אימו (מה שלא היווה הפסד גדול עבורה או עבור תיאו כי היה אלכוהליסט ואלים) ואימו נאבקת לשרוד כלכלית ולגדל את תיאו.

בית הספר אינו מצליח להתמודד עם תיאו שגדל בצל מערכת יחסיהם העכורה של הוריו ואימו מוזמנת לבית הספר. ביום החופש שהיא לוקחת כדי ללכת לבית הספר, הם הולכים למוזאון ושם תיאו מאבד את אימו במתקפת טירור על מוזאון. במהלך אותה המתקפה, הוא גם מצליח בדרך לא דרך לשים את ידיו על ציור מפורסם בשם “החוחית”. ציור יקר ערך שצייר אחד מתלמידיו של רמברנדט.

הציור ורוח אימו ילוו אותו עוד שנים רבות כשהוא מתגלגל בין משפחות שונות ומסלול חייו יעבור דרך חתחתים. מלבד מתקפת הטירור, הספר מציין שני אירועי מפתח נוספים בחייו של תיאו: המפגש המחודש עם אביו בלאס וגאס, והמפגש עם בוריס. אין ספק שהמפגש עם אביו ועם בוריס, שהופך לחבר הטוב ביותר שלו, השפיעו עליו עמוקות. למפגשים האלה היתה השפעה מכרעת על ההתנהגויות העברייניות שסיגל ושום מערכת יחסים מייטיבה לא סייעה לו להתפטר מהן. הוא התקשה לזנוח את מודל ההתנהגויות העברייניות גם בבגרותו, וזאת אחרי שנים ולאחר שהובי למעשה אימץ אותו והפך למשפחתו.

החלק שאהבתי בספר – אם אפשר לקרוא להזנחה פושעת של ילדים ואי השגחה הורית עד כדי התדרדרות לפשעים קלים, צריכה וסחר בסמים ואלכוהליזם , אהבה (הכי קל לאהוב את זה אצל ילדים אחרים ובסיפורים, זה נקרא מעניין ויש לזה קצב שבוודאות לא הייתי אוהבת אצל הילדים שלי)- הוא החלק בלאס וגאס יחד עם בוריס. והחלק של הפגישה המאוחרת עם בוריס בניו יורק שבו הוא שופך אור על מה שהיה שם. כתוב אוטנטי, לא מתברדק, לא מתברבר לא לוקה בדברת מיותרת. חלק מצויין לטעמי ביחס ליתר.

בגירסא האלקטרונית של הספר, יש בערך 860 עמודים. 150 עמודים לפני סופו לא היה ברור לי כיצד הסופרת תקשור את כל הקצוות הפתוחים של העלילה במספר עמודים זערורי לעומת היקף העמודים שנדרש לה רק לתאר עיטוש של ת’יאו אחרי שהסניף קוקאין, או את צבע החוטם של בוריס אחרי ליל שתיה פרועה.

מאוד קשה לסכם את החוויה מספר של 865 עמודים, בייחוד אם איכות החלקים השונים אינה זהה. יחד עם זאת אם רגש אחד בלט בסיום הקריאה, זהו רגש האכזבה. כזאת כמות דפים לתאר מה? נער שהחיים שלו לוו באירועים טראומתיים שלא טופלו כראוי והפך מנער עבריין לגבר עבריין?

הסופרת סגרה את הקצה החשוב ביותר של הספר, הציור הנעלם אבל יתר הקצוות נשארו די רופפים. כנראה שלאחר סגירת סיפור הציור, כבר לא היה טעם להתעמק ולסגור היטב את יתר היחסים שליוו את הספר. אני לא מאוכזבת לגמרי מהאופן החפוז שבו היא סיכמה את מערכות היחסים של תיאו. בסופו של דבר היחסים בין קיטסי ותיאו פרצו באופן מפתיע לתודעתנו בשליש האחרון של הספר והיחסים בין תיאו לפיפה מלכתחילה היו מעורפלים ובלתי מוסברים, לא היה בהם למעשה דבר שיכול לאפיין יחסים.

לטעמי, בוריס, היה הדמות המעניינת ביותר בספר למרות שהיה בגדר צרות צרורות. מעניינת יותר מתיאו שבמקום מסויים הדמות שלו שטוחה, חסרת עומק וניסיון חיים. למעשה כל העומק של הדמות של תיאו נובע מהיחסים העכורים שלו עם אביו, הבית ההרוס שבו גדל, הזיכרון של אמו והציור הגנוב. דמותו האפורה של תיאו מאפשרת לצבעוניות של בוריס לבהוק לעומתה. היא דמות מרתקת. הדמות של בוריס העניקה לספר הזה שלושה כוכבים.

לצערי לא ברור לי על מה היא קיבלה את הפוליצר אבל אני משערת ש- 800 עמודים, התקפת טירור, הזנחה ותיאור של המשפחות ההרוסות והטיפול הקלוקל של רשויות הרווחה בהן, בכלל הטיפול הקלוקל של רשויות הרווחה בתופעות שמתוארות בספר של בני נוער, מהווים הסבר מספיק.

---