For English review, please scroll down.

זהו הספר השלישי מאת מאייר שאני קוראת. בעברו הוא עיתונאי אבל בהשכלתו הוא מרצה לספרות אנגלית. הספרים שפרסם עוסקים בשתי תקופות היסטוריות: תקופת הרנסנס ותקופת מלחמת העולם הראשונה. מטבע הדברים מאחר שהוא לא היסטוריון, הוא חוקר את הספרות הקיימת שנוגעת לתקופות האלה והספרים שלו כוללים את המסקנות האישיות שהגיע אליהן.

מאחר והוא גם מרצה לספרות אנגלית, לעיתים נראה שהוא תופר את כל הנרטיב סביב המסקנות שלו והאג’נדה שהוא מוביל.

במהלך השנים נשפך הרבה דיו על משפחת בורג’יה. רוב הפירסומים אינם מחמיאים למשפחה הזו והמוניטין שלהם מזעזע (במילים מעטות). הם נאשמו במגוון האשמות החל מהיותם דוגמא להשחתה וניוון של הכנסייה, שימוש בכוח ועוצמה לתועלת אישית, נפוטיזם, רצח, גילוי עריות ועוד.

האשמה מרכזית נגדם היא שתאוות הממון והשררה שלהם לא ידעה גבול.

מאייר עוסק בשאלה עד כמה האשמות אלה נתמכות בראיות תיעודיות והמניעים לפרסומים אלה. אין ספק שמאייר מציע ראיה מרעננת על המשפחה הידועה לשמצה. הוא מאתגר את האמונות שמקובלות ביחס אליהם ומצייר דיוקן שמנסה להימנע מהרכילות והמלכודות הידועות.

הוא מצליח באופן חלקי.

The only question worth asking, at this point, is the one that never gets asked: Is the story true? Was Alexander VI in fact a monster? To take that question seriously, rather than putting it aside as settled, is to discover why it remains untouched. Because to let go of the assumptions, preconceptions, and distortions that are universally accepted as the answer is to find oneself adrift on what a French biographer of the Borgias, Jean Lucas-Dubreton, deplored six decades ago as a “sea of uncertainty.”

הוא מתמקד בעלייתם לכס ובדרכם של אפיפיורים קליקטוס השלישי ואלכסנדר השישי שניהם מבית בורג’יה.

בזמן שעל קליקטוס בן ה 77 הוא לא ראה צורך להכביר מילים למעט ש- “לא היה מופתע יותר ממנו כשהתמנה לאפיפיור”, וכן הוא היה חובב נפוטיזם ושאף לבסס ולסדר את כל בני משפחתו במשרות כנסייתיות (במסגרת זו מינה את רודריגו, אחיינו, שלימים יהיה שמו אלכסנדר השישי)  ולמעט תיאור מערכת יחסיו של קליקטוס ה- 3 עם אחיינו המוצלח; במסגרת השיפוץ הכללי שיעשה לדמותו של האחיין, שלימים יקרא אלכסנדר השישי וייוודע כאפיפיור המושחת בהיסטוריה, הוא נדרש לשפוך תיליי תילים של מלל.

בניגוד לסברה הרווחת, מאייר מנסה לשכנע את הקורא שאלכסנדר ה -6 היה למעשה אפיפיור טוב ואדם טוב. אחד שרוח הקודש שורה עליו. הוא היה אפיפיור נעים הליכות, נדיב ורחב לב. שלא בצדק הוא זכה לכך ששמו יושחר ע”י המתחרה שלו האפיפיור יוליוס השני והבכחנליה שמתנגדיו ומתחריו מייחסים לו במעשי ניאוף וקיום יחסי אישות עם נשים, לא התקיימה.

למעשה הגילוי המרעיש של מאייר הוא שלוקרציה וצ’זארה לא היו ילדיו אלא של ילדים של אחיו. במעשה מרכבה מפואר מאייר מסביר לקורא כיצד התבלבלו היוצרות ולמעשה במאות שנים שחלפו היסטוריונים טעו.  מכאן ניתן להבין שיש לו גם גילויים בייחס להאשמת גילויי העריות בין לוקרציה וצ’אזרה.

גם המבנה של הספר שבו מאייר מציג פרק רקע מקדים לכל פרק שעוסק במשפחה לא עוזר לפקפק בכוונותיו כאשר הוא עסוק ברסטורציה ורקונסטרוקציה בוטה של הדמויות לבית משפחת בורג’יה. אולי הם לא היו כל כך נוראיים. אולי הם לא היו כל כך נוראיים בקונטקסט של התקופה ויתכן שבכלל הם היו צדיקי הדור ביחס למה שהיה מקובל באותה העת. כל זה לא מעניין את הקורא כאשר מאייר אינו טורח לסייג את עצמו ואת מסקנותיו.

קראתי בביקורות על הספר טענה נוספת שמוצדקת (לא שמתי לב לדברים במהלך הקריאה). במהלך הספר, מאייר לא מפנה להערות שוליים ולמקורות שלו. מאוד קשה לקבל את ה”ראיות” לכאורה שהוא מציג ללא שום ביסוס וללא הפניות. למעשה הוא מבקש מהקוראים שלו להשעות את הספק בזמן שהוא עסוק בחקירה מחודשת של ההיסטוריה של הבורג’יה, אבל לא נותן לקוראים שלו סיבות להשעות את הספק הזה. הקוראים לא יכולים לבחון לא את דרך הסקת המסקנות שלו ולא את המסקנות שלו עצמן (אם הן מבוססות על חומר תיעודי קודם שקיים).

סה”כ הספר קולח, הכתיבה של מאייר מעניינת, אבל לא היה בו את העיניין כמו בסיפרו על שושלת הטיודורים.

רשומה מעניינת על הבורג’יה מתוך הבלוג “רשימות מן התיבה הלבנה”

תורת המידות על פי משפחת בורג’ה

---

This is the third book by Meyer that I’ve read. Previously, he worked as a journalist, but he was also a lecturer in English literature by education. His published books focus on two historical periods: the Renaissance and the First World War. Since he is not a historian, he researches existing literature related to these periods, and his books include his conclusions.

Since he is also a lecturer in English literature, sometimes it seems he sews the entire narrative around his conclusions and the agenda he is leading.

The Borgia family has been the subject of numerous unflattering publications. Their reputation is quite shocking, as they have been accused of corruption, using power for personal gain, nepotism, murder, incest, and other misconduct.

The primary accusation against them is that their relentless pursuit of money and power had no limits.

Mayer examines the extent to which these allegations are backed by documentary evidence and the reasons behind the publication of such claims. Mayer’s perspective on this notorious family is undeniably thought-provoking. He questions commonly held beliefs about them and presents a portrayal that seeks to avoid gossip and well-known pitfalls.

He has achieved some level of success.

The only question worth asking, at this point, is the one that never gets asked: Is the story true? Was Alexander VI in fact a monster? To take that question seriously, rather than putting it aside as settled, is to discover why it remains untouched. Because to let go of the assumptions, preconceptions, and distortions that are universally accepted as the answer is to find oneself adrift on what a French biographer of the Borgias, Jean Lucas-Dubreton, deplored six decades ago as a “sea of uncertainty.”

It centers on Popes Callictus III and Alexander VI, both from the House of Borgia, ascension to the throne, and their journeys.

Calixtus III, a 77-year-old, Meyer didn’t feel the need to say much, except there “wasn’t more surprised than him when he was appointed pope.” He was known to be a fan of nepotism, appointing his nephew Rodrigo to church positions. Rodrigo would later become Pope Alexander VI, known as the most corrupt pope in history.

Meyer argues that contrary to popular belief, Alexander VI was a good pope and man guided by the Holy Spirit. He describes Alexander VI as a kind and generous pope, unjustly accused by his rival, Pope Julius II. Meyer refutes claims of immoral behavior, stating that the alleged bacchanalia and accusations of adultery were unfounded.

Meyer’s sensational discovery reveals that Lucrezia and Cesare were not his children but his brother’s. In a compelling explanation, Meyer clarifies how historical confusion has led to the belief that they were his children. This revelation also sheds new light on the accusations of adultery between Lucretia and Cesare.

The book’s structure, in which Mayer presents a preliminary background chapter to each chapter dealing with the family, does not help to doubt his intentions when he is busy restoring and blatantly reconstructing the characters of the Borgia family house. Maybe they weren’t so terrible. Perhaps they were not so awful in the context of the time, and it is possible that, in general, they were the righteous of the generation concerning what was accepted at the time. All this does not interest the reader when Mayer does not bother to qualify himself and his conclusions.

In the book reviews, another valid point was made that I didn’t notice while reading. Throughout the book, Meyer fails to reference his footnotes and sources. It’s hard to believe the “evidence” he presents without substantiation or references. He expects readers to trust him while he re-examines Borgia’s history, but he doesn’t provide any reasons for them to do so. As a result, readers can’t examine his process for drawing conclusions or the conclusions themselves if they are based on existing documentary material.

Overall, the book flows well, and Meyer’s writing is interesting, but it lacks the impact of his story about the Tudor dynasty.