​בשנו​​ת ה 80 של המאה ה 20, ריצ’רד צמברליין היה אחד השחקנים הפופולאריים ביותר בטלבזיה. ממה שזכור לי, הוא כיכב לפחות בשתי סדרות שנכנסו להיכל התהילה של הטלביזיה. שתיהן היו מבוססות על ספרים והצליחו בצורה פנומנאלית: סידרה אחת היתה מבוססת על הספר “ציפורים מתות בסתר”, הסידרה השניה “שוגון”. בשתיהן, צwמברליין זכה למעמד של אליל ולשבור לבבות רבים (במיוחד לאחר שהסתבר שהוא גיי). 

“את ציפורים מתות בסתר” קראתי כבר בזמן שידור הסידרה. ל”שוגון” לקח לי שנים להגיע, בכל זאת מעל ל 1,000 עמודי קריאה. אני לא מצטערת שהגעתי אליו רק עכשיו. שוגון הוא אחד מהאפוסים ההיסטורים המשובחים שקראתי בימי חיי.

קריאתו אינה דורשת ריכוז רב, שכן העלילה קולחת והסופר מצליח בצורה יוצאת דופן להחזיק את הקורא לאורך 1200 העמודים שלו באנגלית. אבל היא כן דורשת אהבת היסטוריה, חוש הומור וסבלנות לכלל האירועים שמובילים לשיאו של הספר שמתרחש רק בחלקו האחרון.

שוגון הוא אפוס היסטורי שנע במספר צירים מקבילים:

בצירים העיקריים שלו הוא מספר 2 סיפורים היסטוריים שהם לא פחות ממדהימים, כל שכן הם מתקיימים בו זמנית: סיפור המאבק המיסיונרי של הנוצרים לחדור ליפן, שהיתה סגורה בפני זרים כלכלית ודתית ומשם תיאור האופן שבו התפשטה הנצרות ביפן. ובמקביל, סיפור עליית שושלת השוגונות טוקוגאווה בשנים 1600- 1603. סיפור מאבק איתנים, ששיאור בקרב סגיהארה שההיערכות לקראתו היא כמו משחק שחמט גדול מימדים.

הסיפור מתקדם על רקע מאבק תרבותי חריף בין אנשי המערב שמיוצגים ע”י קפטן בלקת’ורן (אנג’ין סאן) שפיקד על הספינה ארסמוס שנסחפה לחופי יפן ואנשי המזרח המיוצגים ע”י מריקו, סמוראית בת למשפחת סמוראים מכובדת שירדה ממעמדה בשל פעילותו של אביה.

בין צלעות המשולש התרבותי- פוליטי- דתי, מתקיים מרחב אינסופי של אינטראקציות חברתיות ובינאישיות, שהסופר מייטיב לתאר בכישרון רב  ושהותיר אותי לא אחת נדהמת ומשועשעת. ברוב האינטראקציות הבינאישיות בולטת חשיבותה של פרקטיקת האיזון הפנימי שבאה לידי ביטוי בנימוס קיצוני כלפי הצד השני ושמירה על אורך רוח קר מזג. כמו שחקני פוקר מצטיינים, גם במצבים קשים ומורכבים ביותר בעלילה, הדמויות המרכזיות שמרו על נימוס וקור רוח מפעים.

​בחלקים הראשונים של הספר, הוא מתמקד בפערים בין התרבות היפנית לזו המערבית ובעיקר ב”חינוך מחדש” של בלאקת’ורן בהתאם לדרך החיים היפנית:

​”What is pain to a man? A privilege! Masking pain is the measure of a man.”

​​ ברור שהשוני הוא מהותי ולא טכני. דרך החיים היפנית לא רק מצפה שהאדם יתמודד עם כאבי גורלו, אלא שגם יפגין קור רוח מול גורלו ככל שיהיה רע ומר.

אלה חלקים שקראתי בעיניין רב, אבל הם מהווים רק אקספוזיציה לחלק המרכזי של הספר. הם בגדר מתאבן בייחס למנה העיקרית ובמסגרתו הקורא מקבל טעימה בכדי להחליט אם הוא אוהב את הטעם. והסופר יודע לפתות את הקורא.

​באחד הקטעים החזקים והמשעשעים בספר, שמדגים את הפערים בין הגבר המערבי לגבר היפני, הסופר בוחר לדון בהרגלי המיטה האינטימיים של הגיבור. אציין כי בתחילה הדיון הזה, שמתנהל בין בלאקת’ורן והנשים שמלוות אותו, נראה לי תמוה וקוריוז משעשע. בהמשך הבנתי את המטרה שלו :

‘Asa asks, in matters of the pillow, how would you compare your women with ours?’  ‘Sorry, I don’t understand.’ ‘Oh, please excuse me. The pillow – in intimate matters. Pillowing’s our way of referring to the physical joining of man and woman. It’s more polite than fornication, neh?’  Blackthorne squelched his embarrassment and said, ‘I’ve, er, I’ve only had one, er, pillow experience here – that was, er, in the village – and I don’t remember it too clearly because, er, I was so exhausted by our voyage that I was half dreaming and half awake. But it, er, seemed to me to be very satisfactory.’  Mariko frowned. ‘You’ve pillowed only once since you arrived?’ ‘Yes.’ ‘You must be feeling very constricted, neh? One of these ladies would be delighted to pillow with you, Anjin-san. Or all of them, if you wish.’ ‘Eh?’

​שימו לב לעידון, לנימוס שבשיח המאוד מביך. ושימו לב למסקנה – גבר רגוע שמסוגל לבצע את המחוייבויות שמוטלות עליו, הוא גבר שפרק את היצרים המיניים שלו. זה טיבעי עבורם כשמש בצהרי היום, כמו מזון לגוף שבלעדיו לא ניתן להתקיים. המוטיב הזה יחזור על עצמו בגירסאות שונות לאורך הספר.

בניגוד לפאם פטאל בתרבות הצרפתית והאירופאית בכלל, הנשים היפניות מעודנות יותר. הן מודעות לכך שהן כלי משחק אבל מודעות לכוחן.

דבר מזה לא הוריד ממעמדה של האישה שנתפסה כמרכזית וחיונית לניהול משק ביתו של הגבר וכעזר כנגדו. לא זאת אף זאת, שהן הורשו לסרב להינשא לגבר שלא חפצו בחברתו,  שימשו כסמוראיות לוחמות והורשו לסיים את חייהן בכבוד. מריקו מתאמצת להסביר את עובדות החיים הללו לבלאקת’ורן שמתקשה לעכלן.

בחלקים נרחבים מהספר התמוגגתי מאופן תיאור האירועים ומהמניפולציות הגאוניות של הדמויות השונות במשחק הפוליטי והחברתי. הכתיבה הפשוטה והלא יומרנית מאפשרת להתמקד במהלכים של הצדדים ולראות את שדה הקרב ואת כלי המלחמה נערכים בו גם כאשר הדמויות מחזיקות את את הקלפים צמוד לחזה.

ככל שהספר מתקדם בחלק המרכזי שלו הוא נע מהפרטי לכלל ועובר למאזן הכוחות הפוליטי ביפן כאשר גם הכנסיה, על כל תחלואיה הידועים לשימצה נכנסת לתמונה והכל ברוך השם בברכת האל החסוד, הרחום והחנון.

מעניין לקרוא כיצד השליטים היפנים לא נפלו במניפולציות האלה ולהבין איך הנציגים של הכנסיה תומרנו כצלע במשוואה של הפוליטיקה הפנים יפנית למרות ניסיונם שלא להתערב בפוליטיקה הפנים מדינתית.

מעניינת יותר הגראנד פינאלה שמספק הסופר. אין ספק שהוא מכיר את האמרה שכדאי לפרוש בשיא. זו בדיוק היתה הרגשתי בסיום הספר כאשר בסופו הוא מצרף 2 עמודים או משהו כזה של אחרית דבר מפיו של השוגון טוקוגאווה, שהצליח לממש את האסטרטגיה שלו. בשוך הסערה הוא משלים לקורא את התמונה. אף על פי שהשלמת תמונה זו לא באמת נדרשת.

איכות אודיו – מהמממת