Please scroll down for an English review.
בספר Queens of the Age of Chivalry, יוצאת אליסון ויר למסע שאמור לעמוד בלב הפרויקט שלה: להציב חמש מלכות פלנטגנטיות במרכז ההיסטוריה, להחזיר להן קול ונוכחות בתוך עולם שנכתב בידי הגברים שסבבו אותן.
אבל מהר מאוד מתברר שזו בעיקר הבטחה.
זהו ספר שמבטיח מלכות ומוצא את עצמו שוב אצל המלכים.
ויר מתארת את מלכות המאה הארבע עשרה, נשים שהיו אמורות להיות דמויות של כוח, אך בפועל שימשו כשלל במאבקי הגברים. נישואיהן נקבעו בין משפחות, לא בין לבבות.
מרגריט מצרפת, אשתו השנייה של אדוארד הראשון, הייתה נערה בת עשרים שנישאה לגבר בן כמעט שישים. תפקידה המרכזי היה לייצר המשך שושלתי, לא חיים משל עצמה, לא בחירה, רק תפקיד בתוך מנגנון.
איזבלה מצרפת, אשתו של אדוארד השני המכונה אצל ההיסטוריונים הזאבה מצרפת, נאבקה במערכת שהפכה אותה לטרף מלכתחילה. היא הבינה מהר מאוד שהישרדות נשית מחייבת אכזריות שההיסטוריה מייחסת תמיד לגברים.
פיליפה מהנולנד מגלה את הפער החד מכולן.
מצד אחד מלכה רחמנית מן האגדות, אישה שמייצרת אמפתיה ואהדה כמעט בלי מאמץ;
מצד שני, אותה מלכה עצמה ננטשה לנפשה בתוך מערכת גברית ומצאה מפלט בבזבוזים שקרעו חור עמוק בתקציב המלוכה.
ויר מתעכבת על המספרים, אך מדלגת על הנפשות הפועלות, וכך מחמיצה את הדרמה האנושית שנמצאת בלב הפער הזה.
אן מבוהמיה, אשתו הראשונה של ריצ'רד השני, הייתה אינטלקטואלית עדינה ורגישה ששימשה גשר תרבותי בין אנגליה לאירופה. אצל ויר היא נעלמת כמעט לחלוטין, אישה שהשפיעה על תקופתה ומסופרת כאילו לא הייתה.
איזבלה מוואלואה, אשתו השנייה של ריצ'רד השני, הייתה ילדה מלכה שנמסרה בין שתי ממלכות כמו חבילה, פיסת דיפלומטיה שנשלחת מצד לצד. גורל שנקבע עבורה לפני שהבינה בכלל שהיא חלק מן המשחק.
על הנייר אלו נשים שמבקשות ביוגרפיה אמיצה.
בפועל ויר מציבה אותן על הבמה ומסיטה את הזרקור חזרה אל הגברים.
במקום דיוקן נשי נועז מתקבלת כרוניקה פוליטית קפדנית, אירוע רודף אירוע, תנועה חיצונית שמתחפשת לחיים.
לוגיסטיקה במקום דרמה.
חשבונות במקום נפש.
היסטוריה של תנועה בלי תנועה פנימית.
כי מה שויר אוהבת באמת הולא לא המלכות.
היא חוזרת שוב ושוב אל אדוארד הראשון, אל אדוארד השני, אל אדוארד השלישי ואל ריצ'רד השני.
הם מקבלים מורכבות, צבע, תשוקה, טעויות.
והנשים נותרות כהדהוד, צל דק ברקע של עלילה גברית עמוסה.
זו הייתה אמורה להיות דרמה פסיכולוגית אדירה.
ויר מתמסרת לעובדות ומוותרת על האנושיות שמעניקה להן משמעות.
הספר מבקש להעמיד נשים במרכז, אך נכנע למבנה הגברי שהוא מבקר.
הוא עשיר בנתונים ועני בחיות.
הוא מתאר את חייהן, אך לא את חיותן.
מי שרוצה ציר זמן נקי ורשומות מסודרות ימצא אותם כאן שפע.
מי שמבקש לפגוש את הנשים עצמן, ימצא בעיקר דממה.
זהו ספר שמבקש להשיב לנשים את קולן, אך נותן להן רק הד חוזר.
ההיסטוריה מדברת, והן נשארות מחוץ למשפט.
Queens of the Age of Chivalry / Alison Weir
Kindle Edition, 2022, 478 Pp
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
England's Medieval Queens #3
Alison Weir sets out to fulfill the central mission of her great project:
to restore five Plantagenet queens to the center of history,
to give them voices and agency within a world written by the men who ruled it.
But almost immediately, that promise begins to unravel.
This is a book that promises queens and finds itself once again with kings.
Weir chronicles the queens of the fourteenth century, women who should have been figures of power but, in reality, became trophies in a dynastic game.
Their marriages were arranged between families, not between hearts.
Marguerite of France, the second wife of Edward I, was a twenty-year-old girl married to a man nearly 60 years her senior. Her purpose was dynastic continuity, not selfhood: no choice, no agency, just a function in a machine.
Isabella of France, the wife of Edward II—the infamous She-Wolf of France—learned early that female survival demanded the same brutality history usually reserves for men.
Philippa of Hainault exposes the sharpest contradiction of all:
A queen of legend, compassionate and beloved, yet abandoned within a masculine system that left her seeking refuge in extravagance.
Weir lingers on the numbers, not the souls, and misses the human drama pulsing at the heart of that contradiction.
Anne of Bohemia, Richard II’s first wife, was a gentle intellectual, a cultural bridge between England and Europe. In Weir’s telling, she nearly vanishes, a woman who influenced her age yet is narrated as if she never lived.
Isabella of Valois, Richard II’s second wife, was a royal child traded between kingdoms like a diplomatic parcel. Her fate was sealed before she even knew she had one.
On paper, these women deserve a fearless biography.
In practice, Weir places them on stage only to turn the spotlight back on the men.
Instead of a bold female portrait, we get a careful political chronicle—
event after event, movement without motion.
Logistics replace drama; ledgers replace life.
A history of action without inner action.
What Weir truly loves are the kings:
Edward I, Edward II, Edward III, Richard II.
They are given complexity, color, desire, and mistakes.
The queens are left as echoes, thin silhouettes behind a crowded male narrative.
This could have been a psychological epic.
Weir submits to the facts and forfeits the humanity that gives them meaning.
The book seeks to center women, but surrenders to the masculine architecture it claims to critique.
It is rich in detail and poor in life.
It records their lives, but not their living.
Readers seeking a clear timeline and administrative precision will find abundance here.
Those seeking to meet the women themselves will find mostly silence.
A book that means to give women back their voices, but leaves them only an echo.
History speaks—and they remain outside the sentence.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
