יש ימים בחיים שלי שהם פסיכוטיים לחלוטין.
המציאות שאני חיה בה, או שאולי צריך לומר חיה בי, מזכירה לעיתים תופעות של שימוש בסמים קשים.
ואני מודה שהחיים המודרניים, המרוץ המטורף אחרי בית, עבודה, קריירה, ילדים, חברים, יצירה, רצונות, הגשמה, אי הגשמה, שיתוק, ניתוק, בדידות, אהבה ושנאה, מובילים אותי לא אחת אל שולי החירפוניאדה.
צבעים וצורות פסיכדליים הופכים פתאום למציאות היחידה.
זה לא תירוץ. אני גם לא חושבת שאני מיוחדת במיוחד בתוך מציאות שבה הגבולות מיטשטשים והאדם נופל לתוך סחרחרה שבה הוא בעיקר רודף ונרדף על ידי מילים כמו אושר, מימוש עצמי, הישגיות והגשמה.
וכן הלאה. תשלימו לבד. המורה סיווי עייפה.
פעם נדמה היה שהכול פשוט יותר.
לא בהכרח טוב יותר, ולא באמת צודק יותר. פשוט מוגדר יותר.
לכל אחד היה תפקיד בבית, בחברה, במשפחה, במפעל. המבנים החברתיים היו קשיחים מספיק כדי לייצר תחושה של סדר, גם כאשר אותו סדר היה מחניק, מפלה ולעיתים אכזרי.
המילים הניו אייג'יות הנוראיות האלה עדיין לא פשפשו בתודעת ההמונים ולא דרשו מכל אדם לבדוק בכל בוקר אם הוא מאושר, ממומש, מוגשם, אותנטי ומחובר לעצמו.
אנשים חיו את חייהם.
גם אם לא בסיפוק, הם חיו בתוך מסגרות ברורות יותר. והבהירות הזאת, בפני עצמה, נתנה תחושה של יציבות.
מלחמת העולם השנייה והשנים שבאו אחריה השאירו את המציאות האנושית מחוררת.
האמון בקִדמה, בסמכות, במוסדות ובסדר החברתי הישן התערער. העולם שידע לייצר מדע, תרבות ותעשייה בקנה מידה עצום התגלה גם כעולם שיודע לייצר השמדה באותה יעילות.
החיים נעשו שבירים להחריד.
והמוות, שכבר לא היה רעיון פילוסופי מרוחק, קיבל מפעלים, מספרים, פצצות וטכנולוגיה.
אנשים הבינו שהם צריכים לחיות עכשיו.
לא מפני שהאנושות גילתה לפתע את עצמה, אלא מפני שהעתיד הפסיק להיראות כמו הבטחה.
על רקע מלחמות, המלחמה הקרה והאיום הגרעיני, אין שום דבר מפתיע בכך שהגוף, המיניות, הסמים והחוויה הפרטית קיבלו מקום חדש.
אם העולם ממילא עלול להתפוצץ, לפחות שיהיה משהו להרגיש לפני כן.
כן.
חיה ותן לחיות.
רק שהחופש הזה מגיע גם עם מחיר. הגבולות נפתחים, הפרט משתחרר, ולעיתים בתוך השחרור הוא גם הולך לאיבוד.
הזהות מתערבבת באורגניזם החברתי. החופש מבטיח להיות אינסופי, עד הרגע שבו כבר לא ברור איפה הוא נגמר ואיפה אתה מתחיל.
שנות השישים אהבו לדבר על שחרור.
שחרור ממוסכמות, ממיניות מודחקת, מתפקידי מגדר, מסמכות, ממשפחה, מדת, ולעיתים גם מהתודעה עצמה.
ה־Age of Aquarius, שהפך לסמל תרבותי של התקופה, הבטיח הארה, פתיחות ועולם חדש. חלק מההבטחה הזאת ביקש להשתחרר דרך הגוף, חלק דרך פוליטיקה, חלק דרך מוזיקה, וחלק דרך כימיה.
אין פלא שהאמנות מנצלת את השבר הזה ומחזירה את האדם לקדמת הבמה.
לצד האמנות המופשטת, הדימוי הפיגורטיבי חוזר בעוצמה. אלא שהוא כבר לא יכול לחזור בתמימות.
האמן מצייר פנים, גוף, חדר, בריכה, זירת רצח. לכאורה זו המציאות המוכרת.
רק שהיא כבר אינה יציבה.
האמנות מייצרת דימויים שאפשר לראות ולהבין, ואז מקלקלת את הביטחון שלנו בהם.
הגוף יכול להיות מטושטש. הפורטרט יכול להיות גרוטסקי. זירת הרצח יכולה להיראות יפה. המציאות יכולה להיראות כמו צילום, ועדיין לא להיות אמינה אפילו לשנייה.
כמו בסרט מציאותי, החיים נעים באזור הדמדומים התכלכל.
על סף אי ממשות כאוטית צועדות הדמויות של האמן הצרפתי Jacques Monory, שקורא לסדרה שלו בפשטות: רצח.
הצבע הכחול שלו מקרר את האלימות.
הרצח נמצא שם, הבריחה נמצאת שם, הגוף הקורס נמצא שם, רק שהכול נראה כאילו כבר עבר דרך מסך, צילום או זיכרון.
אפשר לאבד את הפיגורטיביות של הצורה. אפשר גם לאבד את הפיגורטיביות של המוסר.
אצל Monory, האלימות כמעט קולנועית. אנחנו רואים אותה היטב, ובאותה נשימה מתרחקים ממנה.
הפורטרטים של Chuck Close עושים משהו אחר.
הוא מגדיל את הפנים עד שהצילום שאמור להבטיח דיוק מתחיל לייצר עיוות. האדם הופך לדימוי. הדימוי הופך למשטח. המוכר נעשה זר.
ואז מגיע Gerhard Richter.
הוא מצייר תצלומים ומטשטש אותם.
כאילו המציאות נמצאת שם, אבל איננו יכולים להגיע אליה ישירות.
העין מזהה אדם, גוף, תנועה. מיד אחר כך הכול מחליק מעט הצידה.
כמו ראייה לאחר סם.
כמו זיכרון שאינו מוכן להתייצב.
כמו מציאות שאנחנו יודעים שקיימת, אך אינה מוכנה למסור את עצמה בשלמותה.
האמנות הופכת לכלי שמסביר מציאות שכבר אינה הסברית.
השתקפויות נשברות של עולם שאי אפשר להחזיק כולו בתודעה אחת.
המציאות שלי אינה ניתנת להבנה.
אולי רק דרך היצירה שלי, הצילום והכתיבה.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.