הספר הזה מאוד מזכיר את “ההיסטוריה הסודית” הוא גם מזכיר את הספרים של מרישה פסל “אינקץ” ו- “Special Topics in Calamity Physics”.

“You can justify anything if you do it poetically enough.”

אוליבר מרקס משתחרר מהכלא לאחר 10 שנים שבהן ריצה מאסר. ביציאה מהכלא הוא פוגש את ג’וזף קולבורן, הבלש שחקר את הפשע שבגינו אוליבר נאסר. כעת, קולבורן פרש.

מאז פיענוח הפשע, הוא לא שלם עם ההרשעה של אוליבר. ישנן הרבה גירסאות לאירועים, הרבה אפשרויות שלא נותנות לו מנוח. הוא מבקש ממנו לספר לו את האמת, מה שמאפשר לאוליבר לספר את האירועים שהתחוללו בשנת 1997 בקולג’ של ד’לאקוור. מדובר בקולג’ אלטיסטי שמיועד לבני עשירים.

“Actors are by nature volatile—alchemic creatures composed of incendiary elements, emotion and ego and envy. Heat them up, stir them together, and sometimes you get gold. Sometimes disaster.”

אוליבר הוא אחד מקבוצה של 7 סטודנטים לתיאטרון ודרמה בשנה ד’; האחרים הם ריצ’רד (מנהיג הקבוצה והרשע), מרדית’ (בת זוגו של ריצ’רד והפאם פאטל של הקבוצה), פיליפה (המסתורית), אלכסנדר (ההומו המשעשע), רן (בת דודו של ריצ’רד, ילדת החוץ), ג’יימס (השחקן הטוב ביותר בקבוצה והשותף לחדר של אוליבר) ואוליבר (המספר). לנוכח תהליך הניפויים האכזרי של הקולג’, הם שבעת התלמידים היחידים בשנה ד’.

הקבוצה שלהם סגורה ומבודדת בתוך קבוצת שחקנים שאפתניים שמעריצים את שייקספיר. השיבעה שונים אבל מאוד דומים. הם מגיעים לקולג’ מאוד יוקרתי ופרטי מכל רחבי העולם. הם מתחרים בעוז ובקשיחות על המעמד שלהם. אבל מה שבאמת מייחד אותם, היא העובדה שהם הפכו להיות משפחה והם לא מאפשרים לתחרות העזה להפריד בינהם. בעוד יתר הסטודנטים מתגוררים בקמפוס, הם מתגוררים בטירה עד שבלילה אחד חייהם משתנים לחלוטין, כאשר הם מתאחדים בהחלטה שתשנה את גורלם.

ככל שהסיפור מתקדם כך אנו מבינים שלא מדובר בקולג’ רגיל ולא מדובר בקבוצה רגילה. תעלומת הרצח השייקספירית הולכת ונפרשת לפני הקורא שלומד להכיר את הדינמיקה והקשרים בין חברי הקבוצה ובעיקר את האפלה, הקינאה, האלימות והברוטליות שרוחשות תחת לפני השטח. ככל שפני השטח נסדקים ומתפוררים כך צפות ועולות יריבויות רותחות בין חברי הקבוצה. הקו בין המציאות והאמנות מתערער וההשלכות טראגיות.

“One sin, I know, another doth provoke; Murder’s as near to lust as flame to smoke”

למרות שבתחילה הספר איטי ונראה שהוא לא מתעלה לרמת “ההיסטוריה הסודית”, ככל שהעלילה מתקדמת כך האסתטיקה השייקספירית באווירה אקדמית עם רמיזות הומואירוטיות שואבת את הקורא פנימה. הסופרת מצליחה לתפור חליפה מדוייקת באופן שבו היא מאפשרת לחברי הקבוצה לתקשר באמצעות ציטוטים שייקספירים יומרניים ודמויות מפוקפקות מוסרית שפועלות בשעות מוזרות. כשהכפפות מוסרות, האלימות והברוטליות המוסווים שרחשו עולים וצפים. זו לא אלימות של סרטי גנגסטרים (בכל זאת מדובר בקבוצת תלמידים לתיאטרון) אבל דווקא בגלל העובדה הזו, היא הרבה יותר קשה ורוויית שינאה.

“But that is how a tragedy like ours or King Lear breaks your heart—by making you believe that the ending might still be happy, until the very last minute.”

זהו שיר הלל לתיאטרון ובפרט לשייקספיר. מאידך, זה לפעמים מקשה על הקריאה ואני לא יודעת אם הקורא הישראלי יתחבר לכל המלל השייקספירי ויטרח לפענח את המסרים החבויים בו. אולי אם הספר יתורגם ע”י איזה מתרגם בחסד.

במקום פרקים הספר מחולק למערכות וסצנות. האפילוג האחרון מתעלה והופך את הספר הזה למשהו בלתי נשכח (בדומה ל-“כפרה”) ולראוי ל- 5 הכוכבים המנצנצים שנתתי לו.

(קראתי שהחלו באדפטציה לסידרה שתהיה מבוססת על הספר אז באמת יש למה לצפות ובוודאי יתרגמו אותו לעברית).