יש אנשים שמביאים איתם תוצאה, ובאותה נשימה מביאים איתם רעל. אנחנו אוהבים להתווכח עם זה כאילו מדובר בסתירה. אבל בגרסה האמריקאית הנוכחית, זו ששוב מנהלת את העולם דרך הפיד, זו לא סתירה. זו החבילה.
מצד אחד, אי אפשר להתחמק מהעובדה: הוא עזר לנו. מהזווית של הבית הלבן, הוא הזיז גלגלים שנתקעו. הוא הפעיל מנופים, דחף מהלכים, והחזיר לרגע תחושה שיש בוושינגטון יד שמסוגלת לכפות תוצאה. בתוך כאוס, תוצאה היא לא מילה גסה. היא נשימה.
מצד שני, הוא לא מביא יציבות. הוא מביא תדר. הוא כולו רוח, צלצולים והבטחות ל“דיל” הגדול, והחיים הציבוריים סביבו נהיים עמוד התראות. “יתקוף, לא יתקוף”, “יחתום, לא יחתום”. אנחנו קמים בבוקר ומגלים שהמוח כבר יושב על קצה הכיסא, מחכה לפרק הבא בסדרה שמופקת מהחדר הסגלגל.
וזה בדיוק הרעל. לא כי אין תוצאות, אלא כי המחיר שלהן הוא חוסר שפיות מתמשך. ההרגשה שהעולם תלוי באדם אחד מול מצלמות. גם כשקורה משהו טוב, הוא עטוף באותו רעש שמפרק את העצבים. ביטחון רגעי, חרדה מבנית.
בזמן שהרעש הזה עובד ברקע, אני קוראת את דון דלילו ב“ליברה”. הוא כותב על אמריקה של קנדי, על אירועים שהופכים למדיה לפני שהם מספיקים להפוך להיסטוריה. הציבור, הוא אומר, מחפש סוף ודאי. שלוש יריות או ארבע. כאילו שאם רק נספור נכון את הכדורים בדאלאס, נקבל מנוחה.
אבל דלילו יודע שההיסטוריה האמריקאית לא מסתיימת באמת. היא רק מחליפה צורה. וברברה טוכמן, ב“מצעד האיוולת”, מראה את אותו מנגנון בויאטנם: מנהיג שמבין שהמלחמה אבודה, ועדיין לא מסוגל לומר זאת בקול. לא בגלל מידע חסר, אלא בגלל תדמית. האיוולת היא לא טעות בחשבון. היא הבחירה להעדיף מופע על פני מציאות.
הדבר הזה לא נולד היום. ב“ליברה” קנדי הוא הקסם שבעדשה, Kennedy magic. זוהר שמצליח לייצר שנאה כמעט פיזית אצל מי שנשאר מחוץ לפריים. היום השדרוג הטכנולוגי פשוט הסיר את הכפפות. פחות עדינות של שנות השישים, יותר רעש של עכשיו. אבל המנגנון אותו מנגנון: מנהיג נהיה מופע, ציבור נהיה קהל שבוי, ומדינה מתנהגת כמו תסריט.
והקהל, כמו תמיד, רוצה סוף. הוא רוצה לדעת “כן” או “לא”. העולם מחזיר לו “תלוי”. ומי שמוכר לנו “סופים” ו“דילים” חייב לייצר דרמות כדי להחזיק אותנו ערים. אי אפשר להגיד שלא הייתה תוצאה. אפשר רק לשאול מה היא עלתה. כי מי שמחזיר לך רגע של שפיות, ובאותו זמן מלמד אותך שאי אפשר לסמוך על שום דבר מלבד הדרמה של מחר, לא באמת מציל. הוא רק מחליף סוג אחד של חוסר אונים בסוג אחר.
אולי זו השאלה היחידה ששווה לשאול עכשיו: כמה רעל אנחנו מוכנים לבלוע בשביל תוצאה אחת טובה, לפני שהרעל יהפוך לחיים עצמם.
בפוסט הבא נצלול ל – Libra של דון דלילו, כי אם יש משהו שמפחיד יותר מהרעש, זו העובדה שהוא כבר נשמע לנו טבעי.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
