עזר לנו, והרעיל אותנו

יש אנשים שמביאים איתם תוצאה, ובאותה נשימה מביאים איתם רעל. אנחנו אוהבים להתווכח עם זה כאילו מדובר בסתירה. אבל בגרסה האמריקאית הנוכחית, זו ששוב מנהלת את העולם דרך הפיד, זו לא סתירה. זו החבילה.

מצד אחד, אי אפשר להתחמק מהעובדה: הוא עזר לנו. מהזווית של הבית הלבן, הוא הזיז גלגלים שנתקעו. הוא הפעיל מנופים, דחף מהלכים, והחזיר לרגע תחושה שיש בוושינגטון יד שמסוגלת לכפות תוצאה. בתוך כאוס, תוצאה היא לא מילה גסה. היא נשימה.

מצד שני, הוא לא מביא יציבות. הוא מביא תדר. הוא כולו רוח, צלצולים והבטחות ל“דיל” הגדול, והחיים הציבוריים סביבו נהיים עמוד התראות. “יתקוף, לא יתקוף”, “יחתום, לא יחתום”. אנחנו קמים בבוקר ומגלים שהמוח כבר יושב על קצה הכיסא, מחכה לפרק הבא בסדרה שמופקת מהחדר הסגלגל.

וזה בדיוק הרעל. לא כי אין תוצאות, אלא כי המחיר שלהן הוא חוסר שפיות מתמשך. ההרגשה שהעולם תלוי באדם אחד מול מצלמות. גם כשקורה משהו טוב, הוא עטוף באותו רעש שמפרק את העצבים. ביטחון רגעי, חרדה מבנית.

בזמן שהרעש הזה עובד ברקע, אני קוראת את דון דלילו ב“ליברה”. הוא כותב על אמריקה של קנדי, על אירועים שהופכים למדיה לפני שהם מספיקים להפוך להיסטוריה. הציבור, הוא אומר, מחפש סוף ודאי. שלוש יריות או ארבע. כאילו שאם רק נספור נכון את הכדורים בדאלאס, נקבל מנוחה.

אבל דלילו יודע שההיסטוריה האמריקאית לא מסתיימת באמת. היא רק מחליפה צורה. וברברה טוכמן, ב“מצעד האיוולת”, מראה את אותו מנגנון בויאטנם: מנהיג שמבין שהמלחמה אבודה, ועדיין לא מסוגל לומר זאת בקול. לא בגלל מידע חסר, אלא בגלל תדמית. האיוולת היא לא טעות בחשבון. היא הבחירה להעדיף מופע על פני מציאות.

הדבר הזה לא נולד היום. ב“ליברה” קנדי הוא הקסם שבעדשה, Kennedy magic. זוהר שמצליח לייצר שנאה כמעט פיזית אצל מי שנשאר מחוץ לפריים. היום השדרוג הטכנולוגי פשוט הסיר את הכפפות. פחות עדינות של שנות השישים, יותר רעש של עכשיו. אבל המנגנון אותו מנגנון: מנהיג נהיה מופע, ציבור נהיה קהל שבוי, ומדינה מתנהגת כמו תסריט.

והקהל, כמו תמיד, רוצה סוף. הוא רוצה לדעת “כן” או “לא”. העולם מחזיר לו “תלוי”. ומי שמוכר לנו “סופים” ו“דילים” חייב לייצר דרמות כדי להחזיק אותנו ערים. אי אפשר להגיד שלא הייתה תוצאה. אפשר רק לשאול מה היא עלתה. כי מי שמחזיר לך רגע של שפיות, ובאותו זמן מלמד אותך שאי אפשר לסמוך על שום דבר מלבד הדרמה של מחר, לא באמת מציל. הוא רק מחליף סוג אחד של חוסר אונים בסוג אחר.

אולי זו השאלה היחידה ששווה לשאול עכשיו: כמה רעל אנחנו מוכנים לבלוע בשביל תוצאה אחת טובה, לפני שהרעל יהפוך לחיים עצמם.

בפוסט הבא נצלול ל – Libra של דון דלילו, כי אם יש משהו שמפחיד יותר מהרעש, זו העובדה שהוא כבר נשמע לנו טבעי.

אישה שוכבת לצד שני טלוויזיונים ישנים, המסך פולט אור ורעש, תחושת עומס מדיה
החדשות כמצב צבירה לא כמידע

🤞 קבלו מייל מרוכז אחת לשבוע!

אנחנו לא שולחים ספאם! למידע נוסף ניתן לקרוא את מדיניות הפרטיות שלנו.


לגלות עוד מהאתר Sivi's Books

Subscribe to get the latest posts sent to your email.

author avatar
sivi
אמא במשרה מלאה ואשת קריירה, תולעת ספרים היסטרית וצלמת בצוק העיתים. דעתנית וחובבת פוליטיקה ופילוסופיה. שואפת להגיע לירח ומקווה שזה יקרה לפני שהירח יגיע אלינו. אני מאחלת לקוראי הבלוג נסיעה נעימה!

השאר תגובה

אתר זו עושה שימוש ב-Akismet כדי לסנן תגובות זבל. פרטים נוספים אודות איך המידע מהתגובה שלך יעובד.

Scroll to Top

לגלות עוד מהאתר Sivi's Books

כדי להמשיך לקרוא ולקבל גישה לארכיון המלא יש להירשם עכשיו.

להמשיך לקרוא