American Pastoral –
הספר פורסם בשנת 1997. הסופר נתן צימרמן, משחזר את חייו של סימור לבוב “השוודי”, איש עסקים יהודי מצליח, שחייו התהפכו עליו ועל משפחתו כאשר בתו בת ה- 16 מחליטה להצטרף לפלג מהפכני קנאי שמוחה נגד מלחמת ויאטנם באמצעות פיצוץ בית הדואר המקומי. בפיצוץ נהרג עובר אורח חולף ובתו של סימור לבוב, מרי, נעלמת.

הספר עוסק בטרגדיה ובטראומה המשפחתית תוך האשמה עצמית וחיפוש אחר מה השתבש. כל אלה הם משל לטראומה של האומה האמריקאית ממלחמת וויאטנם ולחיפוש אחר הגורמים לכישלון במלחמה. הספר גם עוסק בשבירת מיתוס השלמות והחיים האמריקאים האידיאליים.

לספר 3 חלקים: החלק הראשון הוא לדעתי מעיין אקספוזיציה לחלקים העיקריים (החלקים השני והשלישי) בהם המספר ינפץ את החלום האמריקאי, את האידיאל ההצלחה והמשפחה ממעמד הביניים וישבור את מעטפת השלמות עוטפת את הדמות הראשית.

Paradise Remembered –

בחלק הראשון המספר, הסופר נתן צוקרמן, נזכר בתקופת התיכון של הגיבור סימור אירווינג לבוב המכונה “השוודי” בגלל מראהו הבהיר. התקופה הן השנים שקדמו לסוף מלחמת העולם ה-2, המספר חבר של ג’רי, אחיו הצעיר והמוזכר של השוודי, מתאר את חייה של משפחת יהודים עשירה. אביו של סימור לבוב הצליח להקים עסק מצליח לייצור כפפות.

סימור לבוב, ספורטאי מצליח ואהוב, מתגייס לנחתים ממש לקראת סוף המלחמה. הוא לא מספיק להילחם לפני שארה”ב מטילה את הפצצה על הירושימה אבל כשהוא חוזר הוא מתחתן עם מלכת היופי הקאתולית, דוואן דוייאר.

סימור לבוב יורש את העסק המשפחתי, והוא ואישתו היפיפיה חיים יחד עם בתם מרי בפרברים של ניו ג’רזי. הדבר היחידי המעיב על חייהם באותה העת הוא הגמגום הקל של מרי, בו הם מנסים לטפל ע”י טרפיסטית.

סימור לבוב הוא האידיאל של נתן צוקרמן. במקום מסויים הוא מציין שסימור לבוב היה עבורם סיפור ההצלחה האמריקאית. חיו של סימור לבוב מבטאים את התגשמות החלום האמריקאי, הוא היה קנדי עבורם.

אבל החלום הופך במהרה לסיוט שסימור לבוב לא יתעורר ממנו. כך גם אמריקה.

בשנת 1985, המספר פוגש בשוודי. 10 שנים אחרי כך, בשנת 1995, הוא מקבל מכתב מהשוודי שמבקש להיפגש עימו כביכול לשוחח על מחווה שהוא מבקש לעשות לאביו שנפטר. בפגישה המספר אינו מצליח לשבור את מעטפת השלמות של סימור. סימור מראה לו תמונות של שלושת בניו מאישתו החדשה והצעירה. הוא מספר לו על סרטן הפרוסטטה שבו הוא חולה אבל הם לא מגיעים לשוחח על הדברים החשובים ביותר. נתן צוקרמן מתפתה לשלמות והאידיאל שסימור מציג לו. מאוחר יותר הוא יכתוב:

“I was wrong. I was never more mistaken about anyone in my life.”

מספר חודשים לאחר הפגישה עם סימור, פוגש המספר בג’רי חברו משכבר הימים בכנס מחזור. הוא מגלה שהשוודי נפטר מהסרטן ואז הוא גם מגלה על מרי, בתו של השוודי שפוצצה את בית הדואר בעיירה הקטנה רימרוק ביו ג’רזי והרגה עובר אורח. הוא מגלה שגם היא נפטרה ומגלה את סיפור המסגרת שישמש אותו בחלקים הבאים להירהורים על חייו של סימור ועל ההתפכחות האמריקאית מעידן התמימות.

נתן צוקרמן נאלץ לחשוב מחדש על חייו של סימור השוודי לבוב. כיצד נראו והתנהלו חיו לפני ואחרי הפיצוץ של בית הדואר והיעלמותה של מרי?

הוא מחבר סצנות מורכבות על השיחות המדומיינות בין השוודי ובתו מרי שהתודעה החברתית המתפתחת אצלה מקצינה משיחה לשיחה. היא מגלה עיניין גובר בפעילות נגד מלחמת ויאטנם ומאשימה את הוריה בחוסר מעש ועיניין:

“Oh, I know your responsibility is not to the war—that’s why I have to go to New York. B-b-b-because people there do feel responsible. They feel responsible when America b-blows up Vietnamese villages. They feel responsible when America is b-blowing little b-babies to b-b-b-b-bits. B-but you don’t, and neither does Mother. You don’t care enough to let it upset a single day of yours. You don’t care enough to make you spend another night somewhere. You don’t stay up at night worrying about it. You don’t really care, Daddy, one way or the other.”

“The Fall”-

החלק השני של הספר מסופר מנקודת מבטו של השוודי. החלק הזה מעמיק החיפוש של השוודי אחר מה השתבש בחייהם בצורה כל כך בסיסית שבתו יצאה ופשוט רצחה אדם חף מפשע בשם המחאה. מה המניעים של בתו לבצע את הפיצוץ בבית הדואר וההרג של עובר האורח. הוא מעמיק בהלקאה עצמית. סימור לבוב בוחן את חיו לאחור ומוצא הרבה הסברים אבל אף אחד מהם לא באמת הוא ההסבר היחיד לטרגדיה של משפחתם.

החלק השני מתרחש 4 חודשים לאחר הפיצוץ והיעלמותה של מרי. אישה צעירה בשם ריטה כהן, נפגשת עם השוודי בתואנה שהיא סטודנטית החוקרת את תעשיית העור. הוא אינו חושד בה ולרגע הוא מנסה לשחזר את החיים שהיו לו לפני, עם בתו החקרנית והסקרנית רק כדי להיות מוטח לקרקע המציאות. ריטה מספרת לו שהיא מגיעה בשמה של מרי. היא מבקשת ממנו את החפצים האישיים של מרי וגם כסף. סימור שקרוע מהיעדרה של בתו, מוסר לה את החפצים והכסף בתקווה שהיא תיקח אותו לבתו. אבל תקוותו מכזבת. בתו אינה חוזרת וגם ריטה נעלמת.

הוא מבלה את 5 השנים הבאות בהמתנה נואשת לסימן מבתו. הוא חוקר מה השתבש בצורה כל כך מכוערת בחייהם. במשך שנים אלה הוא צופה בחדשות לסימנים לכך שמרי עדין חיים.

ממש לאחר שדוואן אישתו מתחילה להחלים מהטראומה, אישפוזים פסיכיאטריים וניסיונות התאבדות שבהם היא מאשימה את סימור לבוב במקום אליהם הגיעו חייה, ריטה שולחת לשוודי מכתב ובו היא מגלה לו היכן למצוא את מרי.

סימור מאתר את מרי ושלל הגילויים על חייה מטלטלים אותו בצורה בלתי הפיכה: היא זו ששמה את הפצצה בבית הדואר שהרגה את עובר האורח. היא הרגה עוד 3 אנשים. היא נאנסה פעמיים וכיום היא מחשיבה עצמה כג’יאניסטית, היא נדרה לאי אלימות. היא מגלה לו גם שהטרפיסטית שלה, שילה, החביאה אותה בימים הראשונים לאחר הפיצוץ.

החלק מסתיים בשיחה קשה בין ג’רי לסימור. ג’רי מאשים את סימור במה שנהיה ממרי. סימור רצה אידיליה, הוא רצה את מיס אמריקה וקיבל עונש. הוא קיבל את מיס אמריקה הנוקמת –

“You want Miss America? Well, you’ve got her, with a vengeance—she’s your daughter!”

ג’רי מציג לסימור מראה על חיו את הצביעות ואת חוסר ההחלטיות שבה הוא נהג. לפני הפיצוץ סימור חיי באשליה. הפיצוץ של בית הדואר והיעלמותה של מרי מנפצת את הבועה שבה סימור חיי. האשליה שאין מלחמה בבית: “Good-bye, Americana; hello real time.”

“There was no longer any innocence in what he remembered of his past.”

“Paradise Lost” –

החלק האחרון של הרומאן, חוזר לעבר האידילי בחייו המוקדמים של סימור. סימור מדמיין את חייו עם מרי ודוואן בחווה ברימרוק. הוא חוזר לביתו לאחר הפגישה עם מרי ויתר החלק עוסק בארוחת הערב בביתו בה הוא מגלה שאישתו, דוואן בוגדת בו עם הארכיטקט ביל אורקט. גם אז סימור לא נוקט עמדה ולא מתעמת עם דוואן וממשיך בארוחת הערב ובהעמדת הפנים.

“He had been admitted into a mystery more bewildering even than Merry’s stuttering: there was no fluency anywhere. It was all stuttering. In bed at night, he pictured the whole of his life as a stuttering mouth and a grimacing face”

בזמן הארוחה, סימור מתעמת עם שילה, הטראפיסטית של מרי. כשמרי רק נעלמה ודוואן אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי סימור ניהל רומן עם שילה לכן הזעם והכאב שהוא חש על הבגידה של שילה, שלא סיפרה לו שנתנה מחסה למרי בוטים. זה אחד הקטעים החזקים בספר בהם מתנגשים ערכים שונים וצלול שבהם הוא אובדן הדרך והריקבון המוסרי שמאפשר לטראפיסטית להסיר מעצמה את האחריות לרצח 4 אנשים חפים מפשע, ולהצדיק את העובדה שנתנה לרוצחת קטינה מחסה מבלי לערב את ההורים:

“My first obligation was to her. She was my client.” “She was no longer your client.” “She had been my client. A very special client. She’d come so far. My first obligation was to her. How could I violate her confidence? The damage had already been done.” “I don’t believe you are saying any of this.” “It’s the law.” “What’s the law?” “That you don’t betray your client’s confidence.” “There’s another law, idiot— a law against committing murder! She was a fugitive from justice!”

החלק האחרון של הספר עוסק בעיקר בניראות של החיים הבורגנים והתוצאות של הדחקת המציאות, העמדת פנים: כל מי שיושב מסביב לשולחן אינו מאושר ובעיקר הלבובים. כשמרי מפוצצת את בית הדואר ונעלמת, היא מפוצצת את בועת האשליה של אושר, של הגשמת החלום האמריקאי. המשפחה מתפרקת וכל הגירסאות של החלום האמריקאי – שבהן דוואן חלמה שיעריכו אותה יותר מחזותה, שבהן סימור לבוב חלם על משפחה קטנה ומאושרת עם אישה יפה וילדים חמודים בפרברים של ניו ג’רזי, שבהן האידיליה האמריקאית מתממשת – מתנפצות אל קיר המציאות ובמקומה עולה אמריקה כאוטית, שרויה בתוהו ובוהו, בעוני ובחדלון מוסרי.

סיום הספר אינו משאיר פתח לתקווה: דבר אינו בא על פתרונו, אין תשובות לשאלות שהניעו את העלילה. הטרגדיה של משפחת לבוב מועצמת מעצם היותה ריאליסטית.

“Yes, the breach had been pounded in their fortification, even out here in secure Old Rimrock, and now that it was opened it would not be closed again. They’ll never recover. Everything is against them, everyone and everything that does not like their life. All the voices from without, condemning and rejecting their life!”

אחד הספרים החזקים שיצא לי לקרוא. אין לי ספק שהפוליצר שקיבל הגיע לו בזכות.