נטשה קמפוש היתה בת 10 כשנחטפה עי אדם שכנראה סבל ממחלת נפש. הוא כלא אותה בצינוק, התייחס אליה כעבד והתעלל בה נפשית ופיזית תוך שהוא מונע ממנה אוכל וצרכים בסיסיים אחרים ומנצל אותה מינית במשך 8.5 שנים עד שברחה משלטון הטירור שלו.
נטשה קמפוש הגיעה ממשפחה דיספונקציונלית שבה בשנותיה הראשונות לא חוותה אהבה וערך עצמי. אמה שלה נהגה בה בקשיחות ואביה הגרוש וההולל לא שם ליבו אליה כי היה עסוק בהוללות וביצירת וכיסוי חובות. היא סבלה מחוסר חברה ולמעשה נידוי חברתי ובמצב זה נפשה של נטשה שכבר סבלה מהתקפי זלילה והשמנה, היתה נפש פצועה ושבורה כשנחטפה. למזלה ההתמודדות היומיומית שלה בחייה הקשיחה חלקים באישיותה ואיפשרה לה להתנתק רגשית ולשרוד את השנים בשבי.
יחד עם זאת, מקריאת הספר, עולה תחושה קשה של ניתוק וגם 4 שנים לאחר שברחה מהשבי, למרות שהיא טוענת שהיא חופשיה ממי שבה אותה, נראה שהיא לא החלימה נפשית ושהספר הוא דרך לשמר את תפיסת עולמה לפיה אומנם השובה שלה ביצע פשע/ים אבל היו לו צדדים אנושיים והיו לו נסיבות חיים מקלות שבעטיין פשע.
היא מסבירה את תחושותיה כלפי החוטף במילים הבאות:
"אפשר לומר שלאחר הוויתור על עברי והכניעה לרצונותיו של החוטף, הרגשתי – לראשונה זה זמן רב – רצויה". תחושותיה כלפי החוטף מועצמות והיא מסבירה את הנטייה שלה לראות בו אדם שהושיע אותה במילים "ביסודו של דבר היה לי קל יותר לראות בחוטף אדם שהושיע אותי, ולא איש רע."
קמפוש טורחת לאורך הפרקים של הספר להסביר את החוטף ולצייר אותו באופן אנושי. קטונתי מלשפוט אותה על תחושותיה כלפיו, שכן לא ניתן לתפוס את גודל הזוועה של 8.5 שנים בשבי ובעבדות. יחד עם זאת, לאורך הפרקים היא מקפידה שלא להתמרמר, לא לכעוס, לא לזעום עליו העוול שנעשה לה. גם כאשר הוא מתפרץ כלפיה בהתפרצויות זעם אלימות, היא לא שונאת את החוטף והיא מקפידה שלא לראות את החוטף כמפלצת כפי שאכן היה. היא מציינת "שום דבר איננו שחור או לבן. ואין אדם שהוא רק טוב או רע. הדבר נכון גם לגבי החוטף." לטענתה התפיסה שלה את החוטף כמושיע שלה, כאנושי וכמציל נובעת מהעובדה שהעולם מלא בגוונים של אפור. גוונים שאנשים ששומעים אותה לא מוכנים לקבל כשמדובר בחטיפה ובהתעללות ובצדק כי איזה גוון אפור יש בכליאה, התעללות והרעבה של ילדה ללא עוול בכפה? רק נטשה קמפוש מסוגלת מתוך עולמה לראות את האפור החמקמק הזה.
ב 2 הפרקים האחרונים היא אף מגדילה ויוצאת בכעס כנגד הציבור וטוענת שהציבור מחבק את הקורבן, רק אם הקורבן נענה לגחמותיו. היא גם יוצאת כנגד הציבור שחושד בה ומפנה את חמת זעמה כנגד כל הגורמים הציבוריים שניסו לסייע לה וכנגד גורמי המשטרה באופן כל כך בוטה ונוקב שלא ראיתי בכתיבה שלה על החוטף שגזל את חייה. הפרק האחרון שיכנע אותי סופית בתחושות שליוו אותי במהלך קריאת מחצית הספר.
נטשה קמפוש פשוט לא זזה הצידה ולא מוכנה לראות מה שכל אדם בר דעת רואה וקורא (כנראה שזה בולט יותר בראיונות המצולמים שלה ): אישה שמצד אחד משדרת שהיא חזקה ושהיא חופשיה ובריאה ונורמאלית ומצד שני כל ההתנהלות שלה מנותקת, חסרת רגש כלפי עצמה וכלפי נסיבות חייה, אלא כלפי החוטף שלה אז היא נוקטת גישה מאוד סלחנית, אמפטית ואנושית. יתכן שקמפוש עדין צעירה, בסך הכל היא היתה בת 22 כשכתבה את הספר ועדין היא לא מסוגלת להפנים את מלא העוול שנגרם לה מאותו אדם. יתכן שזו גם תוצאה של שנים בשבי כשהיא נאלצת לחיות על פי הנרטיב של החוטף ולספר לעצמה סיפור שבו היא בסוף מאמינה גם בכדי להגן על עצמה מטירוף.
אני לא יודעת ושוב קטונתי. אבל אני כן יודעת שנטשה קמפוש של הספר עדין כלואה ויש לי ספק גדול אם היא מבינה עד כמה הפסיכה שלה נפגעה ושהחזות הזו שהיא משדרת היא סוג של משחק שנועד לייצר מציאות שבה היא שולטת על חייה בדיוק כמו בתקופת השבי.
הבנתי שהיא קיבלה כ 5 מליון לירות שטרלינג מהספר והסרט אני מקווה שהיא תנצל אותם באמת לצאת מהכלא שבו היא נמצאת ושהיא תצליח לפחות לעבד את כל הכעס הזה שיש בה ובולט במיוחד בפרק האחרון. זה אפילו לא כעס, זה חרון משמיד. לא נראה שהיא מודעת אליו והיא מתחבאת גם מאחורי טיעונים שממש לא עוזרים רק מדגישים את התחושה הקשה.
נטשה קמפוש גם מסרבת לקבל את האבחנה שלה כלוקה בסינדרום שטוקולהם. היא טוענת שההבחנה המתייגת הופכת אותה לקורבן פעם נוספת מאחר והוא גוזל ממנה את הכח לפענח ולפרש את הסיפור שלה בעצמה. רק נותרת השאלה הפשוטה האם הפרשנות הזו מובילה אותה למקום בריא יותר או מובילה אותה לנבכי מציאות מתעתעת שבה החוטף שלה למעשה הציל אותה בהתעללויות שלו? היא גם טוענת שההתקרבות אל החוטף היא בגדר אסטרטגיית הישרדות במצב שאין מנוס ממנו. נכון, אבל ההתקרבות הזו צריכה לקבל תפנית כאשר האסטרטגייה הושלמה בהצלחה, לא?
נכון, יש גוונים לסינדרום הזה והעולם לא שחור ולבן ובמפלצת יכולה לבוא לידי ביטוי גם אנושיות, אבל אצלה ממה שהתרשמתי הסינדרום כל כך בולט ומודגש שההתכחשות שלה מעידה כאלף עדים על מצבה: מעבר להתייחסות שלה לחוטף שכבר פירטתי, היא מביעה צער על עובדת מותו ולהבנתי ממה שקראתי ברשת היא אף צרחה על חוקרי המשטרה רוצחים כשהסתבר לה שהתאבד. על מערכת היחסים המינית שלהם היא לא מוכנה לפרט, ולא ציפיתי שתפרט במובן המציצני ברור לי שיש אספקטים שהיא משאירה לעצמה אלא במובן של הסבל והכאב שחוותה. היא מתארת את הפחדים שלה שיתעללו בה מינית אבל כשמגיע החלק הזה היא לא טוענת אפילו את הטענה הסימבולית הבסיסית שהוא התעלל בה מינית וכפה את עצמו דבר שמעלה סימני שאלה בקורא. רק ב 2013 היא טענה כי אנס אות מספר פעמים ולא ברור מדוע סיפר על כך כ 8 שנים לאחר הבריחה מהשבי, יתכן שכן עברה איזה טיפול פסיכולוגי שאפשר לה להתקדם לכיוון של בריאות נפשית.
אני שמחה שנטשה קמפוש יצאה לחופשי מהשבי, הסיפור שלה מזעזע נוראי ולעיתים נראה שהיא לא מבינה עד כמה הוא נוראי כשהיא גולשת לתוך הטפות מוסר והסברים על נשים מוכות שלא יכולות לברוח מהבעל המכה שלהן או על ילדים שאוהבים את ההורים המכים שלהם ומשווה את מצבה למצבם. נטשה קמפוש לא בחרה להיות שבויה, היא לא בחרה להיות עבד נרצע היא הקורבן של וולפגנג פריקוול שהיה מפלצת חולת הנפש וכל התיאורים המלבבים שלה על אישיותו ועל רגעי הקסם שלה איתו לא ישכנעו אותי אחרת.
אני אשמח יותר אם אקרא שהיא השכילה לנצל את החופש לצאת באמת לחופשי ולמצות את הפוטנציאל שלה.
3096 ימים/ נאשה קמפוש
הוצאת כנרת זמורה דביר, 2011, 240 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
