"אני זקן, לא בריא, חושב על המדינה החדשה שהקים בן גוריון, היום בת שישים. הוריה אינם עוד בחיים ויורשיה טיפשים כסילים, שודדים רעים, שכחו מאין באו. והלא הזכרון קשה למי שלא היה שם ולא ראה איך אנשים טובים שגו ולא שגו, החליטו החלטות תמוהות אבל גם נועזות. לזכור, ועוד מעט קט לא ישארו אלה שהיו איתי שם, אף כי אני רואה שהיום יש יותר משהיו אז. הם התרבו אחרי המוות.
יש היום בית פלמ"ח הגדול מכל הפלמ"ח שהיה כשהיה פלמ"ח. ויש דור הפלמ"ח, שעושה סרטים פלמ"ח, ומארגן כינוסים פלמ"ח וּמֶמָנֵה וועדות הנצחה פלמ"ח. ומחלקים פרסים פלמ"ח, ומשכתבים הסטוריה פלמ"ח- מפעל לעיוות הזכרון פלמ"ח הקימו! ""
"תש"ח" הוא ספר ביוגרפי בבסיסו שמתאר את חוויותיו של קניוק כשהיה בחור בן 17 ולחם בקרבות העצמאות. אני כותבת בבסיסו, שכן קניוק לאורך כל הספר חוזר ומדגיש כי הזיכרון של האירועים הוא סובייקטיבי ויתכן שבתיאור חלק מהאירועים הוא טועה וחלק אחר הוא ממציא. מאחר שאני כקוראת לא יכולה להפריד בין הבדיון למציאות, לפחות לא בלי מחקר מקיף, אני בחרתי לקרוא את הספר כגירסת הסופר לאירועים.
הספר רצוף ביקורת קשה ונוקבת על הממסד, הצבא, התרבות והחברה הארץ ישראלית. באופן בוטה על הגזענות כנגד ערבים וההתנהגות המבישה של הציבור הארץ ישראלי כלפי ניצולי השואה (מה שמלמדנו שאין חדש תחת השמש).
ביקורת נוקבת כלפי הממסד וההחלטות על הכיבוש (לדוגמא במקרה של קיסריה ), כלפי ההתנהלות כנגד הפליטים ומושג ה"נוכחים נפקדים".
ביקורת קשה נמתחת על הממסד הצבאי ועל התרבות הצבאית. חלק מחבריו לפלוגה מתוארים כגנבים קטנים (מפקדים שפשוט גנבו מכוניות כדי לנוע ממקום למקום) חלק אחר מוגי לב שהפקירו את החיילים שלהם ( באירוע אחד הוא מתאר את בריחתו של המפקד מזירת הקרבות תוך שהוא מבטיח כי יחזור עם תגבורת ומותיר מאחור את הפצועים ואת החיילים הנותרים, כמובן שהוא מעולם לא חזר), חלק נוסף חסרי מצפון ומוסריות (הרג הילד בכפר באירוע שבו נמצא גופת חייל כשהיא תלויה וחלק מגופה מבותר). יפי הבלורית מעולם לא נראו פחות מוסריים ופחות הירואיים מאשר בספרו של קניוק, שבו הוא מנתח באיזמל חד ביותר את הקודים התנהגותיים של החברה הישראלית בכלל ובפרט בצבא.
ישנם רגעי שיא בלתי נשכחים בספר, אחד מהרגעים המכוננים האלה הוא סיפורו של תקליט שהביא איתו ניצול שואה שהצליח להימלט מהמשרפות רק כדי לעלות באש בכפר עציון. תקליט של פוגה הקטנה של באך שמזכיר לו בתוך הכאוס של המלחמה את בית הוריו. קניוק, שקצה נפשו בתקליטי מוזיקה ערבית שמשמיעים חבריו (תקליטים שכמובן לקחו מכפרים ערביים בקרבות) חוזר ומשמיע את התקליט עד שחבריו פשוט שוברים את התקליט (לא בלי קרב שבו הוא מאיים עליהם ברובה והשתלטות שלהם עליו). באותו הערב נקרא כל הגדוד אל מרתף להאזין לתוכנית דרישות שלום מההורים. יורם קניוק אינו מצפה לקבל דרישת שלום אבל ברגע הסוריאליסטי הזה, באמצע מלחמה ואחרי הקרב על התקליט הקריין מקריא לו הודעה מההורים – "ליורם קניוק אי שם בארץ, במלאות לך 18 שנים מבקשים הוריך לברך אותך ולהשמיע לך את התקליט האהוב של ילדותך. או אז בשקט הכי עמוק שאפשר לשער ישבו כולם חיוורים ונעלבים ונאלצו לשמוע שוב את הפוגה הקטנה שלי". על האירוע הזה כותב קניוק -" זה היה הדבר הנפלא ביותר שקרה לי במלחמה", רגע של שפיות צלולה.
אין לי ספק שכשהספר יצא הוא הרתיח לא מעט אנשים ששירתו עם קניוק או בכלל ששירתו במלחמת העצמאות. הוא ציני, מפוכח וממרום גילו הוא אינו חס על דבר או איש. הוא מציב מראה מול החברה ומנתץ מיתוסים בלי לעשות חשבון. בכל זאת בגיל 80 כבר לא היה לו מה להפסיד. בעיניי ספר נפלא וצלול הדבר היחיד שהפריע לי היא העובדה שהוא מציג את עצמו כחייל המוסרי היחידי במלחמה זה מאוד בולט לאורך כל הספר. נכון שיתכן שכך הוא זוכר את פני הדברים, אבל זה פוגם למעשה בסיפור ובכתיבה.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
