סיפורה של משפחת פרייס המסופר ע”י בנות המשפחה. בסוף שנות ה- 50 החליט אב המשפחה, כומר במקצועו, שעל המשפחה לצאת בשליחות מסיונרית לקונגו הבלגית כדי להשפיע על “הבורים” האפריקאים את תורת הנצרות ולהחזיר את החוטאים לדרך הישר. להחלטה זו השפעה מכרעת על המשפחה והתפתחותה בעתיד.

המשפחה מגיעה לעיר בשם קילאנגה על מנת להחליף כומר “שדעתו נטרפה עליו” בשם פאולוס.

המפגש בין התרבויות והשילוב של תנאי סביבה בלתי אפשריים מולידים וחושפים סיפור כאוב. הבנות רייצ´ל, לאה, עדה ורות נעקרות מההוויה האמריקאית ונזרקות לסביבה זרה וכמעט עויינת. לכך יש לצרף את דמותו הדומיננטית של האב, דומיננטית במובן השלילי : נוקשה, אכזרית, דתי קנאי ולא מתפשר, דוגמטי, מתוסכל מהאימפוטנציה שלו לכופף את הסביבה לתכתיביו ולתכתיבי הנצרות. שיטות הענישה שהוא מפגין נעות מהרמה המילולית (העתקת 100 פסוקים בתנ”ך כאשר הפסוק ה- 100 מהווה את מושר ההשכל של העונש)ועד הפיזי נועדות לכופף את בנות המשפחה ומציירות מפגן כוח עלוב של חזק על חלש.

הוא נענש על הדוגמטיות הבלתי מתפשרת ועל אי נכונותו ללמוד מאחרים מספר פעמים (הרס הגינה שעמל עליה במו ידיו, אי הנכונות של האפריקאים להקים קהילה וכישלונו לממש את ההוויה הנוצרית). רק לאחר שהנזק מכריע אותו הוא משכיל ללמוד את השיעור הקשה ואת המחיר משלמת המשפחה.

האם בפאסיביות השקטה שלה מתקוממת מבלי שהוא ישית ליבו לקשיים ולמצוקות של בני המשפחה (הוא עסוק במאבקים עם האוכלוסייה המקומית לגבי הטבילה “בנהר התנינים”) האכזריות של האב מול בני המשפחה בכלל (“רצועות השחזה שלו כ”כ שורפות שאחרי שהולכים למיטה עוד מרגישים ברגלים את הפסים כמו זברה […]”) ובפרט כלפי האם באה לידי ביטוי חזק בקטע הבא המתאר את השתלשלות העניינים באחר צהרים אחד. הדברים נאמרים מפי הבת לאה, זו שנאמנה לאב ולדרכו באופן עיוור לחלוטין :

“בפעם הראשונה שאבי שמע את מתושלח (התוכי ) אומר “לעזאזל” נע גופו בצורה מוזרה כאילו ונכנסה בו הרוח […] אמא מצאה תירוץ כלשהו ונכנסה הביתה. רייצ´ל עדה ואני נשארנו על המרפסת והוא הביט בכל אחת ואחת מאיתנו. ראינו אותו מתייסר בהעוויה אילמת כשמתושלח אמר “תתחפף מפה”, אבל כמובן, זה היה פרי מעשהו של האח פאולוס […] מתושלח לא אמר מעולם קודם לכן “לעזאזל”, זה היה אפוא משהו חדש, שנאמר במישרין, בעליצות ובנעימת קול נקבית. “מי מכן לימדה את מתושלח להגיד את המילה הזאת”, תבע לדעת […] אף אחת מאיתנו לא דיברה […] לבסוף פלטה רייצ´ל, “אבא אנחנו מצטערות”. […] “אלוהים יסלח לכן אם תבקשו ממנו”, אמר בשקט ובהבעת תיעוב, נעימת הקול שגורמת לי להרגיש רע יותר מכל נעימת קול אחרת. […] הוא התחיל להסתובב ולפנות מעלינו עצרנו את נשימתנו כשהוא נעצר על המדרגות והפך אלינו את פניו והביט לתוך עניי. בערתי מבושה. “אם אפשר ללמוד מכך משהו”, אמר, זה על הצחנה והזוהמה של החטא הקדמון. אני מצפה שתחשבו על זה היטב בזמן שתעתיקו את ´הפסוק´”. מתנו מפחד. “שלושתכן”, אמר. במדבר כ”ט ל”ד […] המחשבה שעלי לבלות את שארית היום בהעתקת פסוקים מספר במדבר המשעמם גרמה לי לפיכחון עמוק בעת שהתבוננתי באבי המתרחק […] כבר ידעתי מה קורה במדבר כ”ט, ל”ד, כי פעם כבר קיבלתי אותו. הפסוק המאה הוא ב- ל”ב, כ”ג ובו נאמר, שאם חטאתם לה´, ה´ ימצא אתכם ושעליכם לשמור על מוצא פיכם.[…] אבל אני מודה שהתפללתי באותו אחר הצהרים שאבא יקבל את ההתנצלות של רייצ´ל כהודאה[…]כולנו ידענו טוב מאוד מי צעקה את המילה “לעזאזל”. היא אמרה את זה שוב ושוב כשבכתה על תערובות האפייה שלה שהתקלקלו. אבל אף אחת מאיתנו לא יכלה לשתף אותו בסוד הנורא הזה […] מידי פעם אנחנו חייבות לגונן עליה. אפילו בבית, כשהיינו צעירות מאוד, אני זוכרת שהייתי רצה לחבק את ברכי אימי כשהוא פגע בה במילים ואף גרוע מזה, בגלל וילונות לא סגורים ותחתוניות שמציצות- חטאי הנשיות […]”

הקטע גם מדגים כיצד דמות האם מתמוססת ונעלמת ברקע כאשר דמות האב גדלה למימדים כמעט מפלצתיים.

לאורך כל הספר מלווה את הקורא תחושה קשה למרות השפה הקלילה ואף המשעשעת “אוי אוי אוי, איך אכלנו אותה, זה מה שחשבתי על קונגו מהרגע שהגענו אליה, אנחנו אמורים להיות פה האחראים, אבל זה לא נראה כאילו אנחנו אחראים על משהו, אפילו לא על עצמנו”. אי היכולת לגשר על פערים תרבותיים (נשואים עם שתי נשים מנהג שהכומר בכל כוחו רצה להוציא מהמקומיים) מוקצנת לנוכח הבדלי השפה, שהמשפחה לא טרחה להשכיל וללמוד טרם הגעתה. האם הנכשלת שוב ושוב לשמש כמגן וחוצץ בין בעלה לבנותיה “מאורו הבוהק”. האב השוקע ביעודו ומפנה עורף לעקרונות הנצרות כמו חמלה, כישלונו רק מקשה את ליבו והנקמה או העונש על חטא הגאווה אינו מאחר לפגוע במשפחה.

הספר לא רק מעלה את שאלת מקומה של האישה במשפחה ובחברה אלא גם מאחר והספר עוסק בתקופה של התקוממות הוא מעלה את שאלת מקומן של הנשים בקידום שלום, אחווה וכו´. המחברת מותחת ביקורת נוקבת על הקולוניאליזם האמריקאי ובכלל על האדם הלבן בהתנהגותו חסרת ההתחשבות והמעצורים כלפי תרבויות אחרות. האצבע המאשימה מאוד ברורה: התרבות הלבנה אשמה בהכחדות התרבויות הזרות , בחוסר סבלנות, שתלטנות ובורות. יותר מכל המחברת מאשימה את הנצרות באי קיום יעודה כדת סבלנית הנותנת מקום לאהבת האל והאדם.

הספר כתוב בחמש קולות של הנשים. המחברת וירטואוזית ועושה בשפה קסמים. יש לעיתים והרגשתי כאילו התרגום כושל להעביר את התחושה והמסר משום שלפעמים היא משתמשת לדוגמא במילים שמשנות משמעות אם קוראים אותן מימין לשמאל וההפך או לדוגמא השימוש בפלינדרומים (משפטים שלמים שניתן לקרוא מימין לשמאל וההפך והם לא משנים את המשמעות). כל משחקי הלשון מאבדים את החן והקסם שלהם עם התרגום. לטובת המתרגמת יאמר שהיא השאירה גם את המילה במקור בהערת שולים ואף הרחיבה את ידיעותיו של הקורא ע”י פרשנות. הערות השוליים האלה עושות חסד עם הקורא המצוי שכן הן מבהירות לו את כוונת המשורר ומהוות בכך תרגום בגוף הסרט. שימוש בלשון נופל על לשון ומלפרופיזם (שימוש מגוחך במילים וביטויים) מעניקים עומק ומדגישים את מערכות היחסים בין בני המשפחה ובינם לבין “הילידים”. מערכות יחסים שנעות על קשת הגוונים בין אהבה לשנאה.

לסיכום מומלץ בחום

• במקור קראתי את הספר בהוצאת מעריב ז”ל. היום ניתן להשיג את הספר בהוצאת כתר ואני מקווה שהם שמרו על התרגום המופלא של הספר הזה.