“כשיותם בדישי קיבל אותי לעבודה במשרד חקירות, הוא לקח הימור. ככה הוא אמר. הוא הגדיר תקופת ניסיון של שלושה חודשים, מגובה בחוזה זמני, שבסופה עשה הערכת ביצועים ושקל אם להמשיך את ההתקשרות. כשהגיע יום ההערכה הגעתי למשרד לפנות בוקר, ועד הפגישה שתיתי שש כוסות קפה שחור. כשישבתי מולו היו לי טיקים בעין, ויותם חשב שאני קורצת. הוא התחיל בחלקים הרעים, אבל קרא להם אתגרים כי במילה אתגר יש הזדמנות. הרשימה היתה יסודית וכללה היעדר שיטת תיוק מסודרת, קושי אמיתי בניהול סמול טוק, הליכה מוזרה ונטייה להפחיד קליינטים.” 

כשקמה, גיבורת הסיפור מגיעה לגיל 40, האמהות שלה מחליטות לקחת אותה לטיול בת מצווה באפריקה.

קמה, שעובדת במשרד חקירות, מפתחת אספירציות להיות שותפה. היא ספגה מהלומה קשה, אפילו אפשר להגיד טראומה שממנה לא התאוששה בחייה, כשהתגלה לה בגיל 12, באופן לא כל כך ראוי, שאביה מעדיף גברים. הוא גם עוזב אותה ואת אימה,ומהגר עם בן זוגו לאמריקה.

קמה ההמומה, נשארת בארץ לחיות עם אימה ועם אחות של אימה ובניתוק גמור מאביה. היא מתבגרת בצל הטראומה ולא שוכחת.

היא אומנם לא מסוגלת לפתח יחסים נורמאליים עם גברים, אבל להיות שותפה במשרד חקירות היא יכולה גם יכולה והיא תוכיח ליותם את ערכה.

הטיול הוא פיצוי מאוחר על כל מה שהיא ספגה בחייה.

“”אבל את התחתנת,” היא עצרה ונשאה מבט רנטגן למיקה, “אז אולי עוד יש תקווה.״ מיקה חזרה לנווט את אגי במעלה ההר. “אז קמה אף פעם לא עזבה את הבית,” היא לחשה בקול. “חבל על הכסף,” קבלה אגי. “כשנמות היא תקבל את הדירה ותוכל לחיות שם לבד כמה שהיא רוצה.” “ואף פעם לא היתה לה אהבה?״ “אהבה!” אגי סלסלה את זרועה לשמיים, “עם כולם זה נגמר אותו דבר. הלב בקרשים, התחת בשחקים.””

בתחילת הטיול קמה, אגי וקיטי מצוותות בג’יפ של המסע למשפחה בורגנית מצויה: האם מיקה יפיפיה ועל זרועה תלוי בעל חתיך, מסוקס ורדוד. לשניהם מתלווים שני ילדים שעסוקים בפלאפונים שלהם ואין להם שום סבלנות או קשב למדריך של המסע. קמה מתקוממת כנגד הרעיון המופרך ששלושת הבנות יבלו את רוב טיול הבת מצווש שלה עם משפחה סטנדרטית וגם קצת מאוסה, אבל היא מבינה שאין להן ברירה.

וכך הטיול מתנהל לו בין טריוויה של המדריך, ארוחות צנע, מקלחות קרות, מיטות עם חרקים בלתי מזוהים ותחרות עם הקבוצה השניה על תפיסת החדרים הטובים. עד שאחת המטיילות – ערבה רוח מדבר – מקבלת קריזה ונעלמת בסוואנה של אפריקה.

או אז קמה לקמה הזדמנות להוכיח ליותם הבוס שלה ממשרד החקירות, שהיא מסוגלת לפענח תעלומה בכוחות עצמה והכי חשוב להפוך לשותפה.

“אגי וקיטי הופיעו בכניסה לבית עם שני צ׳ימידנים עצומים. בתיק נסיעות נוסף שנתלה על כתפה, הטמינה אגי את בן לווייתה — רובוט לחיטוי סדינים בצורת דיסקית שטוחה שהפיץ אור אולטרה־סגול. היא רכשה אותו באיביי, והתייחסה אליו כמו אל חיית מחמד. קראו לו ניסים. רציתי לגעור בהן, לשאול משהו כמו: “יש משהו בבית שלא ארזתן?” אבל התאפקתי. זה גם הטיול שלהן, ושייקחו מה שהן רוצות.”

אין ספק שמדובר בכותבת מוכשרת מאוד, ובמחצית הראשונה שלו הוא ראוי ל- 5 כוכבים מנצנצים. הגיבורה צינית ומרירה בעלת חדות אבחנה בלתי רגילה. היא ממציאה לכל חבר מהקבוצה כינוי משעשע והתובנות שלה על בני אדם מרנינות נפש. קראתי וגיחכתי והתמוגגתי מהתיאורים.

יחד עם זאת, ככל שהספר מתקדם אל התעלומה ופתרונה, הוא מפסיק להיות משעשע ודועך עד שהוא מסתיים בקול ענות חלושה.

הסופרת חוזרת על אותם השטיקים והטריקים שהיו כל כך משעשעים ומרווים את הנפש בתחילה. אלה הופכים אט אט לעבשים ומציקים ומציירים אדם מריר ומתוסכל ובעיקר אומלל.

גם התעלומה ובכלל העלילה לא היתה מעניינת מי יודע מה ויחד עם ההתעמקות שלה בכל דקה ורגע מהמסע, היא פשוט מאבדת את התנופה וצונחת בלי מעצורים עד שלבסוף היא מתרסקת על קרקע ההזיה.

סה”כ חבל, כי המחצית שלו ממש היתה מצויינת. מבריקה. לא יכלתי להוריד אותו מהידים. עם עריכה יותר הדוקה והכוונה אולי הוא לא היה מגיע למצב שיש בו חלקים שלא ברור מה המסר של הסופרת על מצב האומה.