אמיל שולץ המכונה מצעירותו שלומפ, מתנדב בגיל 17 לצאת להילחם בצרפתים בזמן מלחמת העולם הראשונה.

הוא נוטש את חייו הנינוחים מתוך אידיאולוגיה ופרטיוטיות ויוצא לטירונות לא פשוטה. לאחר סיום הטירונות מגיעה תקופה שבה הוא משרת בכפר שקט יחסית, אבל תקופה זו מגיעה לסיומה כשהוא נשלח לחזית.

מה שנתפס בתחילה כמסע התבגרות של נער חביב, אופטימי ורומנטיקן, הופך עד מהרה לסיוט מזעזע.

הסופר מתאר את מוראות החזית והמלחמה בשוחות בחיות מטרידה:

הרעב של החיילים שנותרו לנפשם להתמודד עם הקשיים שבחוסר אספקה רציפה של מים ומזון תחת מתקפות רצחניות של האוייב (משני הצדדים). הכאב שבפציעות הקשות שלא ניתן לטפל בהן בשדה הקרב. השיגעון שתוקף את חלקם לנוכח המחזות הקשים והחיים במציאות בלתי אפשרית. ההרג חסר התוחלת והחזית רוויית הדם באופן כל כך מיותר. האופן שבו המערכת ניצלה את החיילים הפשוטים כמטרות למטווח של האוייב בעוד הקצינים הבכירים מתרחקים מהחזית הרצחנית.

לאחר שקראתי מאות ספרים לאורך השנים, מעטים הספרים שתורגמו לעברית ועוסקים בתקופה המזעזעת הזאת מזווית זו.

בחלק הראשון של הספר לא חשבתי שיש בו משהו שמצדיק תרגום שלו אחרי כל כך הרבה שנים מאז פירסומו ( פורסם ב 1928 בגרמניה), אבל החלק של המלחמה בחזית הפך את דעתי ב 180 מעלות. התיאור כל כך אוטנטי וחזק שהותיר בי רישום עמוק.

בהמשך כאשר שלומפ ניצל מהחזית הרצחנית, הוא מאבד את הפטריוטיות ואת האידיליה הפנטסטית שבה הוא תפס את המלחמה. הוא עושה מאמצים כבירים שלא לחזור לחזית ולשוחות – לא מתוך פחד אלא מתוך אובדן אמונה- ודואג לרווחתו האישית והנפשית תוך שהוא שולח ידו בעסקים זעירים.

שלומפ הוא האנטי גיבור שבמהלך הספר הקורא מבין שהוא הגיבור האמיתי של המערכה:

הוא בחור עדין, רומנטי ויחסית חלש פיזית. הוא חביב הנשים והגברים כאחד וכולם מוצאים בו חבר. נשים מוצאות בו מאהב ומושא תשוקה ואין בו את הדחף להילחם ולנצח את המלחמה. ככל שהאירועים מתקדמים, דווקא הנטייה שלו להומניות והימנעות ממלחמה הופכת אותו לגיבור אמיתי, כאשר הוא מצליח בדרך לא דרך פעם אחר פעם להינצל ולבסוף גם לחזור לגרמניה.

תרגום נפלא לספר חשוב ואקטואלי גם להיום- אני לא אוהבת לכתוב ספרי חובה, אבל שלומפ הוא בהחלט ספר שראוי שיקראו אותו בכל תוכנית לימודים.