בשנת 2012 פירסם רינו צרור את ספרו “שחור” שמאגד חמישה עשר ראיונות עם דמויות מפתח בחייו של ארגוב. הראיונות בוצעו בזמן אמת לאחר פטירתו של ארגוב, אבל פורסמו רק 25 שנים לאחר שנאספו.

 לא בכדי הוא כונה “המלך”. עד היום 35 שנים לאחר מותו בהתאבדות, לא נס ליחם של שיריו והם עדין מתנגנים בין אם בביצועו ובין אם בביצועים של זמרים אחרים. למרות שהיה דמות שנויה במחלוקת, מכור לסמים קשים ועבריין מורשע, אין חולק על איכות הביצועים שלו ועל האופן שבו שינה את התרבות הישראלית.

 אם יש משהו שמתאים לתאר בו את עלייתו ונפילתו של מלך הזמר המזרחי, הם מילות שיריו “ים של דמעות” ו”בדד”. היו שם הרבה דמעות מכל הצדדים, והמון בדידות בעיקר שלו.בראיון ששערך רינו צרור עם אביהו מדינה בחודשים שלאחר מותו של ארגוב (ינואר 1988) מדינה אומר –

“אשר ראובני התחיל לבכות. לא החזיק מעמד. לבכות־לבכות, בוכה־בוכה־בוכה. הוא עבר כאלה תלאות עם זוהר, פתאום הוא רואה אותו פרח חדש, שר, חי ונושם, עומד על הרגליים, מחייך, הוא היה בשוק. הוא נורא אהב את זוהר. היה בשוק. בוכה־בוכה־בוכה. תפס לי את הכתף ובכה. האמת היא שלכולם עמדו שם דמעות בעיניים. לראות את המלך המת חי. היה מאוד מרגש.”

בשנת 2012 פירסם רינו צרור את ספרו “שחור” שמאגד חמישה עשר ראיונות עם דמויות מפתח בחייו של ארגוב. הראיונות בוצעו בזמן אמת לאחר פטירתו של ארגוב, אבל פורסמו רק 25 שנים לאחר שנאספו.

יש משהו מאוד אוטנטי באופן שבו רינו צרור בוחר להביא את השיחות/ עדויות הללו בשפת הדוברים ללא עריכה. מאידך, ישנו משהו מאוד מטריד באופן המגמתי שבו מנסים להציג את זהר ארגוב כקורבן של הקיפוח והאפלייה העדתיים.

בגדול היו קיפוח והיו אפלייה. היה סבל, עוני ודלות. אי אפשר להתכחש לכך. אבל זה לא מה שהפיל את ארגוב. הוא לכד את הקהל (על פי רינו צרור 2 מליון אנשים, קצת פחות ממחצית אזרחי ישראל):

“הצליל היה סודו של זוהר ארגוב. הצליל היה השליח. הוא שיצר את הקשר המיָדי עם מיליוני השומעים, הוא שהסתלסל סביבם, שעטף ולכד אותם. הצליל המסוים, המזרחי, המרוסק, ואיתו כל שבכנפיו – הזיכרון ההוא, הגעגוע, החלום, הכיסופים קורעי הלב, ובעיקר, בייחוד, תחושתה של הקבוצה, של השתייכות נהדרת”

 מה שהרס אותו עד היסוד היתה התמכרותו לסמים קשים (בעיקר קראק) והעדר מערכת תמיכה טיפולית. 

הניסיון של רינו צרור לקשור את מותו של ארגוב לחרם תרבותי או למוסיקה אסורה הוא לכל היותר קלוש והוא לא נתמך בעדויות שהוא מביא. 

מה שכן נתמך מהעדויות הוא שארגוב היה אדם עם נפש פצועה. אדם טוב שחיפש אהבה, הערכה, רצה להצליח בכל מחיר ולעזור לכולם. הוא לא הבין את המכניקה של הנפילה. אף אחד לא עזר לו לשים את הגבולות הנכונים (לעצמו ולחבריו) ומה שהאיץ את התהליך הזה היו הנטיות התמכרותיות והרסניות שלו. 

אהובה עוזרי אומרת עליו בראיון שלה –

הוא היה רגיש מאוד. והשירים שלו זה בדיוק הוא, מה שעבר עליו. הוא העביר את עצמו בשירים ואנשים לא קלטו את זה, אף אחד לא הבין מה עובר לו בראש, הכאב על הבית שלו, על אמא, על זה שאין לו אישה, שאין לו אהבה.” 

וזו הטרגדיה של זהר ארגוב. כל כך הרבה אנשים שסבבו אותו, קיבלו ממנו וגם הוא קיבל מהם, אבל אף לא אחד מהם הצליח להגיע אליו ולהציל אותו.