שחור – חייו ומותו של זוהר ארגוב/ רינו צרור

שחור מאת רינו צרור חוזר אל חייו של זוהר ארגוב דרך חמישה עשר ראיונות עם אנשים שהיו קרובים אליו, שנאספו זמן קצר לאחר מותו ופורסמו רק כעבור עשרים וחמש שנה. זהו ספר טעון, מרתק ולעיתים מטריד, לא רק מפני שהוא מתעד את עלייתו ונפילתו של אחד הקולות הגדולים במוזיקה הישראלית, אלא מפני שהוא מנסה להפוך את הטרגדיה האישית שלו לסיפור תרבותי רחב יותר. כאן בדיוק נמצא גם כוחו של הספר, וגם המקום שבו הוא מתחיל להסתבך.

 לא בכדי הוא כונה "המלך". עד היום 35 שנים לאחר מותו בהתאבדות, לא נס ליחם של שיריו והם עדין מתנגנים בין אם בביצועו ובין אם בביצועים של זמרים אחרים. למרות שהיה דמות שנויה במחלוקת, מכור לסמים קשים ועבריין מורשע, אין חולק על איכות הביצועים שלו ועל האופן שבו שינה את התרבות הישראלית.

 אם יש משהו שמתאים לתאר בו את עלייתו ונפילתו של מלך הזמר המזרחי, הם מילות שיריו "ים של דמעות" ו"בדד". היו שם הרבה דמעות מכל הצדדים, והמון בדידות בעיקר שלו.בראיון ששערך רינו צרור עם אביהו מדינה בחודשים שלאחר מותו של ארגוב (ינואר 1988) מדינה אומר –

"אשר ראובני התחיל לבכות. לא החזיק מעמד. לבכות־לבכות, בוכה־בוכה־בוכה. הוא עבר כאלה תלאות עם זוהר, פתאום הוא רואה אותו פרח חדש, שר, חי ונושם, עומד על הרגליים, מחייך, הוא היה בשוק. הוא נורא אהב את זוהר. היה בשוק. בוכה־בוכה־בוכה. תפס לי את הכתף ובכה. האמת היא שלכולם עמדו שם דמעות בעיניים. לראות את המלך המת חי. היה מאוד מרגש."

יש משהו מאוד אוטנטי באופן שבו רינו צרור בוחר להביא את השיחות/ עדויות הללו בשפת הדוברים ללא עריכה. מאידך, ישנו משהו מאוד מטריד באופן המגמתי שבו מנסים להציג את זהר ארגוב כקורבן של הקיפוח והאפלייה העדתיים.

בגדול היו קיפוח והיו אפלייה. היה סבל, עוני ודלות. אי אפשר להתכחש לכך. אבל זה לא מה שהפיל את ארגוב. הוא לכד את הקהל (על פי רינו צרור 2 מליון אנשים, קצת פחות ממחצית אזרחי ישראל):

"הצליל היה סודו של זוהר ארגוב. הצליל היה השליח. הוא שיצר את הקשר המיָדי עם מיליוני השומעים, הוא שהסתלסל סביבם, שעטף ולכד אותם. הצליל המסוים, המזרחי, המרוסק, ואיתו כל שבכנפיו – הזיכרון ההוא, הגעגוע, החלום, הכיסופים קורעי הלב, ובעיקר, בייחוד, תחושתה של הקבוצה, של השתייכות נהדרת"

 מה שהרס אותו עד היסוד היתה התמכרותו לסמים קשים (בעיקר קראק) והעדר מערכת תמיכה טיפולית. 

הניסיון של רינו צרור לקשור את מותו של ארגוב בעיקר לחרם תרבותי או למוזיקה אסורה נשאר קלוש, ובעיקר אינו נתמך בעדויות שהוא עצמו מביא.

מה שכן נתמך מהעדויות הוא שארגוב היה אדם עם נפש פצועה. אדם טוב שחיפש אהבה, הערכה, רצה להצליח בכל מחיר ולעזור לכולם. הוא לא הבין את המכניקה של הנפילה. אף אחד לא עזר לו לשים את הגבולות הנכונים (לעצמו ולחבריו) ומה שהאיץ את התהליך הזה היו הנטיות התמכרותיות והרסניות שלו. 

אהובה עוזרי אומרת עליו בראיון שלה –

הוא היה רגיש מאוד. והשירים שלו זה בדיוק הוא, מה שעבר עליו. הוא העביר את עצמו בשירים ואנשים לא קלטו את זה, אף אחד לא הבין מה עובר לו בראש, הכאב על הבית שלו, על אמא, על זה שאין לו אישה, שאין לו אהבה." 

וזו הטרגדיה של זהר ארגוב. כל כך הרבה אנשים שסבבו אותו, קיבלו ממנו וגם הוא קיבל מהם, אבל אף לא אחד מהם הצליח להגיע אליו ולהציל אותו.

שחור- חייו ומותו של זוהר ארגוב/ רינו צרור

הוצאת ידיעות ספרים, 2012, 334 עמ'

דירוג SIVI –

⭐⭐⭐⭐⭐

דירוג: 5 מתוך 5.

איכות אודיו –

⭐⭐⭐

דירוג: 3 מתוך 5.

sivi

אמא במשרה מלאה ואשת קריירה, תולעת ספרים היסטרית וצלמת בצוק העיתים. דעתנית וחובבת פוליטיקה ופילוסופיה. שואפת להגיע לירח ומקווה שזה יקרה לפני שהירח יגיע אלינו. אני מאחלת לקוראי הבלוג נסיעה נעימה!

See Full Bio