“רצח בדרך בית לחם” מאת בתיה גור הוא ספר שהצליח להותיר אותי עם תחושות מעורבות, כמו כוס יין שלא לגמרי הגיע לבשלות – מצד אחד, יש בו את כל המרכיבים של מותחן בלשי, מהצד השני משהו שם מרגיש מפוספס, ולעיתים אף צורם.
אחד הקריטריונים המשמעותיים בעיניי למותחן מוצלח הוא היכולת של הסופר להניח עלילה שמצליחה לגשר בין הפנטזיה לבין תחושת מציאות מוכרת – לגרום לי, הקורא, לשכוח שמדובר בבדיון. במקביל, קריטריון נוסף הוא אופן עיצוב הדמויות ויכולתו של הקורא להזדהות עימן ועם המניעים שממריצים אותן לפעול.
אין ספק שגור עומדת בכבוד בתנאי השני – יצירת דמויות עגולות ומורכבות שקל להזדהות איתן. מיכאל אוחיון, גיבור הסדרה, נוטש את הנטיות הספרותיות שהיו לו בספר “רצח בחוג לספרות” וחוזר לאהבת נעוריו ההיסטוריה. דמותו מקבלת עומק נוסף בספר הזה, אולי משום שהוא כבר אדם מבוגר יותר, או אולי משום שגור עצמה בחרה להציג צד אנושי וחם יותר שלו. גם שאר הדמויות בספר זוכות לטיפול ראוי, אם כי הן נדחקות הצידה, לטובת התמקדות באוחיון ובקונפליקטים האישיים שלו.
לצד הדמויות, ישנו כמובן הרצח – גופה מרוטשת פנים שמתגלית בעליית גג של בית נטוש, ומכאן מתחילה החקירה. העלילה לוקחת את אוחיון לכיוונים שונים ומלאי תפניות, עד לחשיפת האשם. הבעיה היא שבניגוד למותחנים שבהם המתח מחזיק מעמד עד הסוף, כאן כבר במחצית הדרך ברור למדי מי הרוצח, והגילוי הזה גוזל הרבה מהעניין ומהדחף להמשיך ולפתור את החידה.
אחת מהבעיות המרכזיות בספר היא האופן שבו בתיה גור משלבת התבטאויות חברתיות ופוליטיות שנדמות מוקצנות ומוגזמות – אמירות גזעניות, סטריאוטיפיות ולעיתים אפילו בוטות כלפי ערבים, מזרחים, שמאלנים, ימנים – אין כמעט קבוצה שלא סופגת כאן אש. התחושה שלי הייתה שהספר הזה מבקש בכוח להציג מראה לחברה הישראלית, אך עושה זאת בגסות מקוממת, באופן שמוריד מהעידון והאינטליגנציה שהכרתי בכתיבתה של גור.
יתרה מכך, העומס הרעיוני לא משתלב בצורה אורגנית עם העלילה עצמה. השואה, חטיפת ילדי תימן, הסכסוך הישראלי-פלסטיני – כולם מוזכרים ונכרכים זה בזה כמעט באותה נשימה. כאילו בתיה גור ניסתה לארוז את כל המתחים החברתיים-פוליטיים של מדינת ישראל תחת קורת גג אחת, אך התוצאה עבורי הרגישה דחוסה מדי ולעיתים לא טבעית.
מעבר לכך, ישנם גם חורים בעלילה וחוסר אחידות בפרטים הקטנים. דברים שנאמרו או נרמזו בספרים קודמים של הסדרה, פתאום לא תואמים את המידע הנמסר כאן, וזה פוגע בתחושת הרצף והאמינות של הסדרה כולה. כשקוראים סדרה בלשית, יש ציפייה להתפתחות קוהרנטית של הדמויות ושל העולם שהן פועלות בו, והפעם הייתה לי תחושה שזה קצת מתערער.
ובכל זאת, חשוב לציין שהכתיבה של בתיה גור, גם כשהיא לוקה, עדיין מהודקת וזורמת. היא יודעת לבנות דיאלוגים חכמים, תיאורים חיים ולהוביל את הקורא דרך הסמטאות האפלות של ירושלים וסביבותיה מבלי לאבד את חוש המיקום או האווירה המיוחדת שמלווה את ספריה.
גם דמותו של אוחיון מקבלת בספר הזה עומק רגשי ואנושי נוסף. אולי הוא התבגר, אולי הוא נשחק במקצת – אבל הוא בהחלט הפך לבלש שמרגיש קצת יותר “בשר ודם” ופחות מודל חקירה אינטלקטואלי. אפשר להבין אותו טוב יותר, להזדהות עם התלבטויותיו, ולחוש קרבה מחודשת לדמות שעם השנים הפכה לאייקון בספרות המתח הישראלית.
“רצח בדרך בית לחם” הוא ספר מהנה לפרקים אך רחוק מלהיות מושלם. יש בו עלילה סבירה, כתיבה טובה, ודמויות מעניינות – אך גם בעיות של קצב, אמינות ועמוס יתר של אמירות חברתיות מוקצנות שמסיטות מהקריאה.
רצח בדרך בית לחם/ בתיה גור
הוצאת כתר, 2001, 309 עמ’
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
מיכאל אוחיון #5
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
