Please scroll down for an English review.
יש ספרים שהרעיון שלהם גדול מהביצוע. רסיסי לילה הוא אחד מהם.
הוא מבקש להציב במרכז הבמה אישה ראויה שנדחקה לשוליים של ההיסטוריה, חיותה בוסל, ולחבר אותה לסיפור עכשווי על אישה אחרת שנאבקת למצוא קול, שייכות ומשמעות.
רעיון מקסים: אישה מהעבר שמעניקה כוח לאישה מההווה.
החומר הגולמי מרתק, אבל משהו בתפירה הספרותית נשאר רופף.
החלק של חיותה הוא החזק והחי ביותר, במיוחד כשהוא נשען על קטעי היומן שלה.
יש שם קול. יש מגע קרוב, כמעט פיזי, עם מה שזז בלב של החלוצה העקשנית הזאת,
מי שראתה בייבוש ביצות ובמאבק על שוויון לא פחות משתי חזיתות קריטיות.
קטעי היומן מאירים אישיות חכמה, נחושה ועצמאית.
אישה שמסרבת להיות “האישה בצד”, גם כשכל החברה סביבה מתעקשת להצמיד אותה למטבח ולכביסה.
המאבק שלה, העקשנות, הרצון לפרוץ גבולות חברתיים ופיזיים, כל אלה מייצרים דמות ספרותית מלאה ובועטת.
אבל כשהספר עובר מיומנה של חיותה אל סיפורה של יערה, משהו נסדק.
האנרגיה מתחלפת: החום, החומריות, הזרימה, מתחלפים בהרהורים אקדמיים מעט קפואים.
הסיפור של יערה, למרות הכוונה הטובה והרצון לעסוק בנושאים חשובים (זהות, אקדמיה, משפחה, העדר אב), מרגיש פחות מהודק, פחות חי.
החיבור בין שתי העלילות נראה לעיתים מאולץ ולא אורגני, כאילו החלום היה גדול מהחומר הסיפורי שנאסף סביבו.
הספר מעלה נקודות חשובות מאוד על הדרת נשים בתנועה הציונית, על העבודה השחורה שהוחבאה מאחורי המיתוס הגברי החלוצי, וגם על שאלות של זהות ובדידות בהווה.
אבל הוא נעצר רגע לפני שהוא מצליח להפוך את הרעיונות האלה לבשר ספרותי שלם.
יש גם תחושה שהדמות ההיסטורית הגדולה והמלאה הזאת, חיותה, מצטמצמת בעיקר לסיפור אישי.
והיא הייתה הרבה יותר מזה.
יותר חלוצה, פחות סמל רומנטי.
רסיסי לילה הוא ספר טוב. הוא נאמן לכוונה שלו, יש בו רגעים יפים באמת, והוא בהחלט מצליח לפתוח חלון לדמות נשית שההיסטוריה לא שמרה לה מספיק מקום.
אבל הוא גם ספר שיכול היה להיות טוב בהרבה לו היה מתמקד יותר בחיותה ופחות במסגרת הספרותית שנבנתה סביבה.
בסופה של הקריאה נשארת תחושה ברורה אחת:
חיותה בוסל זכאית לרומן מלא רק עליה. לסיפור שלא מפחד לתת לה את כל הבמה,
כי היא מוכיחה בכל שורה של יומנה שהיא מסוגלת למלא אותה גם לבד.
רסיסי לילה/ אילה דקל
הוצאת שתים, 2024, 215 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
Some books carry a bigger idea than the story they ultimately deliver. Shards of Night is one of them.
It sets out to place a forgotten pioneer woman, Hayuta Busel, back at the center of the historical stage and to mirror her against a modern woman searching for voice, identity, and meaning.
A beautiful concept: a woman from the past giving strength to a woman in the present.
The raw material is compelling, but the narrative stitching sometimes feels loose.
Hayuta’s storyline is the novel’s beating heart, mainly when rooted in her diary.
There is a pulse. A closeness. A physicality of labor, hope, and stubbornness.
A young woman who refused to be “the one on the side,” even when society tried to confine her to laundries and kitchens. Her fight for equality, her refusal to be second, shines in every line.
But when the narrative shifts to Yaara, the contemporary protagonist, something cools.
The warmth and immediacy of Hayuta's story give way to academic reflections that feel more constructed, less alive. The thematic intention is clear and worthy: women’s struggles then and now, exclusion, identity, loneliness. But the emotional momentum falters.
The connection between the two storylines often feels symbolic rather than organic.
The novel wisely brings overlooked feminist history into the light, exposing the silenced voices behind the heroic myth of the male settler. Yet it stops just short of fully transforming that powerful idea into literary flesh.
You finish with admiration for Hayuta and a wish for more of her.
Less framework, more woman. Less echo, more voice.
Shards of Night is a good book, meaningful in its intent, important in its reminders, and complete of genuinely moving moments.
But it also leaves a lingering sense of what could have been, had Hayuta Busel been given an entire novel to herself, with no modern shadow sharing the stage.
Because every line in her diary proves she could have carried it, brilliantly, alone.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
