פוסט אפס: איך רצחו מלך פעמיים?
(או: למה אנחנו עדיין שבויים בתוך השקר של שייקספיר)
כל בני האדם מתים פעם אחת בשדה הקרב. רק ריצ'רד השלישי, המלך האחרון לבית יורק, מת פעמיים: פעם אחת ב־1485 בקרב בוסוורת', ופעם שנייה, אכזרית הרבה יותר, על במת התיאטרון של שייקספיר כמאה שנים מאוחר יותר. הרצח השני לא לקח לו את החיים. הוא לקח לו את הנשמה, את הפרצוף ואת הזיכרון. הוא הפך מאדם בשר ודם למפלצת, לגיבן, לשטן המקרקש בשיניו, ומאז, לאורך חמש מאות שנה, אנחנו מסרבים להשתחרר מהקסם של המפלצת הזו.
הפרויקט הזה נולד כי הבנתי שהסיפור של ריצ'רד השלישי הוא לא "קלאסיקה משעממת" מהתיכון. הוא סיפור על כאן ועכשיו. הוא סיפור על איך פוליטיקה הופכת לתיאטרון, איך מילים הופכות לנשק, ואיך מי ששולט בנרטיב, שולט גם במציאות. שייקספיר לא כתב היסטוריה. הוא עשה מיתוג מחדש לרוע, והוא עשה את זה כל כך טוב, שגם היום, כשאנחנו יודעים שריצ'רד ההיסטורי כנראה לא היה גיבן ולא רצח חצי מהמשפחה שלו, אנחנו עדיין מעדיפים את השקר היפה של שייקספיר על פני האמת היבשה של המציאות.
כן, יש כאן גם קריצה קטנה לאנה קרנינה. כי יש פתיחות שמכריזות מראש: זה לא יהיה שיעור. זה יהיה משפט.
אז מה קורה שם בכלל? התקציר לשירות הציבור
לפני שנצלול לתהומות, הנה המפה של הבלגן: אנגליה יוצאת ממלחמת אזרחים עקובה מדם, מלחמות השושנים. המלך אדוארד הרביעי יושב על הכיסא, אבל אחיו הצעיר, ריצ'רד, דוכס גלוסטר, מחליט שהכיסא הזה שייך לו. ריצ'רד הוא נבל מודע לעצמו, כריזמטי ומפחיד, שמתחיל לפלס לעצמו דרך לכתר מעל גופות של אחים, אחיינים, נשים וחברים. הוא משתמש בנשק אחד מרכזי: השפה. הוא משקר, מחזר, מקלל ומרמה עד שהוא מגיע לפסגה.
אבל שם, בגבהים המלכותיים, הכול מתחיל להתפרק. הנשים שאת יקיריהן הוא רצח חוזרות ככוח מוסרי, השותפים שלו בוגדים בו, ובסוף הוא נשאר לבד בשדה הקרב, צורח את המשפט המפורסם ביותר בהיסטוריה: “סוס. סוס. מלכותי בעבור סוס”, ומת בבוץ.
מה בעצם עושים כאן
הפרויקט הזה הוא לא שיעור ספרות ולא תזה אקדמית יבשה. הוא מסע בעקבות המכניקה של השקר. מה שמעניין אותי זה לא אם ריצ’רד היה “איש רע”, אלא איך שייקספיר בורא עולם שבו הייצוג חשוב יותר מהמציאות. אנחנו נראה איך שפה מייצרת גורל, איך התיאטרון הופך לכלי תעמולה דתי־פוליטי, ואיך הזיכרון האנושי נמחץ תחת המכבש של השלטון.
זהו קרב בין האדם לבין הסיפור שמספרים עליו. ובקרב הזה, הסיפור נוטה לנצח.
שמונת הצירים של הפרויקט
כדי שלא נלך לאיבוד בין המערכות, העבודה הזו נשענת על שמונה תמות, תגיות, שילוו אותנו לאורך כל הדרך. כל פרק מתחבר לאחד או יותר מהחוטים האלו:
עיצוב הדימוי של ריצ'רד
איך בונים נבל שהקהל לא יכול להפסיק להעריץ, ואיך ריצ'רד מביים את עצמו עד שהבמה בולעת אותו.
פרופגנדה לטובת בית טיודור
המחזה לא כותב היסטוריה. הוא כותב לגיטימציה. פלישה הופכת להחזרת סדר, עסקה פוליטית לברית מוסרית, וניצחון צבאי לאמת רשמית.
אמת וזיכרון
האמת מתחילה כקול חי, הופכת לעדות, ואז לשמועה. בסוף נשאר טקסט שמחליף את מה שקרה באמת, וכולם מתנהגים כאילו זה תמיד היה כך.
שפה וייצוג
שייקספיר לא מתאר עולם, הוא יוצר עולם שמתקיים דרך הדיבור עליו. ריצ'רד ממציא מציאות חדשה בכל משפט. כאן נכנס גם הדטרמיניזם הרטורי, המלכודת של ה"אין ברירה" שמתקדשת דרך ניסוח. לא כי אין ברירה באמת, אלא כי אחרי מספיק משפטים נכונים, הברירה האחרת נעשית בלתי ניתנת לחשיבה. השפה לא רק משקרת, היא בונה כלא שבו השקר נראה כמו גורל.
חילון והיעדר אלוהים
כשאין סמכות עליונה, השלטון תופס את מקומה. אלוהים יורד מהבמה, והכוח עולה עליה. רצח בשם שלום המדינה נהיה פולחן.
הקול הנשי והאם הפצועה
הנשים נושאות את הזיכרון המוסרי בעולם שהגברים עסוקים בו בהשמדה. הן הארכיון, והן כתב האישום. בעולם נטול אלוהים, הן נשמעות כמו משהו שבא להזכיר שיש עדיין אמת, גם אם אין לה כבר כוח.
הגוף והעיוות
העיוות הפיזי כמטאפורה מוסרית ופוליטית, והדרך שבה החברה משתמשת בגוף כדי "להוכיח" רוע. כאילו שהגיבנת היא ראיה בבית משפט, לא דימוי על במה.
הפרשנות כמנגנון כוח
המונופול הגדול ביותר איננו על הכתר, אלא על הפרשנות. מי שמפרש את האירוע הוא זה שקובע מה קרה באמת, ולכן גם מה מותר לעשות עכשיו בשם אותו "באמת".
מפה לניווט בפרויקט
באתר יש עמוד שמרכז את הצירים ומקשר אותם לפרקים השונים. אפשר לקרוא כרונולוגית, לפי התקדמות המחזה, ואפשר לעקוב אחרי תמה אחת בלבד, למשל לקרוא רק את כל מה שקשור לקול הנשי, או רק את כל מה שקשור לאמת וזיכרון.
אני מזמינה אתכם להצטרף אלי למסע הזה. הוא מעורר מחשבה, והוא בעיקר מטריד. כי השאלה שמבעבעת מתחת לכל זה פשוטה ומפחידה: מי מנצח בסוף, אנחנו או הסיפור שמספרים עלינו? כשתראו איך ריצ’רד נלכד בתוך המילים של עצמו, אולי תתחילו לשאול את עצמכם אילו מילים בונות את הכלוב שלכם.
צאו לדרך. בפוסט הבא, המערכה הראשונה מחכה לכם.
Post Zero: How Do You Murder a King Twice?
(Or: Why We’re Still Captive to Shakespeare’s Lie)
All human beings die once on a battlefield. Only Richard III, the last king of the House of York, died twice: first in 1485 at the Battle of Bosworth, and then a century later, far more cruelly, on Shakespeare’s stage. The second murder didn’t take his life. It took his soul, his face, his memory. It turned a flesh-and-blood man into a monster, a hunchback, a tooth-rattling devil. And for five hundred years, we’ve refused to break the spell of that monster.
This project was born the moment I understood that Richard III is not a “boring classic” from high school. It’s a story about now. A story about how politics becomes theatre, how words become weapons of mass destruction, and how whoever controls the narrative controls reality itself. Shakespeare didn’t write history. He rebranded evil. He did it so well that even today, when we know the historical Richard probably wasn’t a hunchback and didn’t murder half his family, we still prefer Shakespeare’s beautiful lie to the dull truth of real life.
So what actually happens? (A public-service summary)
Before we plunge into the philosophical depths, here’s the map of the chaos. England is crawling out of a blood-soaked civil war, the Wars of the Roses. King Edward IV sits on the throne, but his younger brother, Richard, Duke of Gloucester, decides the throne belongs to him. Richard is a self-aware villain, charismatic and terrifying, who begins carving a path to the crown over the bodies of brothers, nephews, women, and friends. He relies on one central weapon: language. He lies, seduces, curses, and deceives until he reaches the top. But up there, in the royal heights, everything begins to crack. The women whose loved ones he has killed return like ghosts of conscience, his allies betray him, and in the end, he is left alone on the battlefield, crying out the most famous line in the play: “A horse! A horse! My kingdom for a horse!”, and dying in the mud.
This project is not a literature class and not a dry academic thesis. It is a journey into the mechanics of the lie. What interests me is not whether Richard was a “bad man,” but how Shakespeare builds a world in which representation matters more than reality. We’ll see how language constructs a determinism of sin, how theatre becomes a religious-political tool of propaganda, and how human memory gets crushed under the steamroller of power.
It’s a battle between a person and the story told about him. And in that battle, the story always wins.
The eight axes of madness
To avoid getting lost between the acts, this work is built on eight themes (tags) that will accompany us throughout. Every chapter you read here connects to one or more of these threads:
Truth and Memory: how historical facts dissolve into testimony, then into rumor, and finally into sacred text.
Language and Representation: the power of spoken and written words to replace physical reality.
Secularization and the Absence of God: What happens when God leaves the stage and man takes his place as creator, and anti-creator.
The Female Voice and the Wounded Mother: women as the only moral archive in a world where men are busy annihilating.
The Body and Deformity: Richard’s hump is not a medical condition, but a political and moral metaphor.
Interpretation as a Mechanism of Power: whoever interprets the event decides what truly happened.
Constructing Richard’s Image: How to build a villain that the audience cannot stop admiring.
Rhetorical Determinism: the trap of “no choice” that Richard builds for himself with words.
A navigation map for the project
On the site, you’ll find a page that gathers these themes and links them to the different acts. You can read chronologically, following the play, or trace a single theme, for example, reading only the chapters connected to “the female voice”.
I invite you to join me on this journey. It’s thought-provoking and mostly unsettling. Because the question simmering underneath is simple and frightening: who wins in the end, us, or the story told about us? When you watch Richard get trapped inside the words he created, you may start asking yourself which words are building your own cage.
Start the journey. In the next post, Act One is waiting.
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
