יש ספרים שלא נכתבים כדי לנחם. הם נכתבים כדי לאפשר עדות.
עד יום הימים הוא ספר כזה. לא סיפור, אלא עדות שמסרבת להיסגר.
נערה בת ארבע־עשרה, תלמידה טובה, קולטת מבט אחד של סגן המנהל, האיש שהמערכת רואה בו עמוד מוסרי.
כריזמטי, בטוח בעצמו, מדבר על ספרים, רגש, משמעות וכל מילה שלו נועדה לצוד.
הוא לא תוקף. הוא מחנך. הוא מחבק. הוא “רואה אותה”.
כך נפתחת מערכת יחסים שנמשכת שנתיים, עטופה באשליה של אהבה ובתוך־תוכה: ניצול.
הכוח כאן לא נמדד במכות. הוא נמדד בהבנה של מי יודע איך להשתמש באמון.
והנערה? היא מאמינה.
איך לא תאמין, כשכל המבוגרים סביבה אומרים לה לשתוק.
החברות לא רואות.
המורות “מעדיפות לא לדעת”.
ומי שכן שומעת, המורה למלאכה, רק מחייכת בזלזול:
"מה את מקשקשת שם בקומקום."
משפט אחד שסוגר את הפער בין פשע לשגרה.
כשזה מתגלה, בית הספר מתייצב; לא לצידה, אלא נגד:
שיימינג, הכפשות, שמירה על “שמו הטוב של המוסד”.
הנערה הופכת סיפור שצריך להשתיק, לא ילדה שצריך להציל.
והאיש? ממשיך הלאה, עטוף בטייטל של סגן מנהל לשעבר.
"כשמתרחשת התנגשות בין רכב גדול לרכב קטן, הרכב הקטן יספוג את רוב הנזק והפגיעה. האנשים ברכב הגדול יצאו בנזקים קלים. ברכב הקטן יהיו נזקים קשים. לעיתים קטלניים."
שנים אחר כך, האישה שהייתה הנערה חוזרת לשם, לא כדי להתעמת אלא כדי להבין.
לא כל מה שנשבר אפשר לתקן, אבל אפשר להחזיר לו קול.
וזה מה שהספר הזה עושה.
הוא נע בין עבר להווה, בין הילדה שצעקה בשקט לאישה שמדברת סוף־סוף בקול.
פרוזה מדויקת, רכה וחותכת באותו זמן.
כתיבה שלא מבקשת רחמים, רק בהירות.
עד יום הימים הוא לא על נקמה. גם לא על סליחה.
הוא על איך נראית אהבה כשהיא נולדת בשדה מוקשים,
ועל מה קורה כשחברה שלמה מתרגלת לא לשמוע את הצעקה.
ספר עוכר שלווה, אמיץ, ובלתי נסבל בדיוק במידה הנכונה.
לא כי הוא מחפש לזעזע כי הוא פשוט לא מוכן לשקר.
עד יום הימים / שרית סרדס־טרוטינו
הוצאת שתיים, 2022, 254 עמ'
דירוג SIVI –
איכות אודיו –
לגלות עוד מהאתר Sivi's Books
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
