בגיל 50 עוזב ביל טן בום את עבודתו כתובע עם שכר מפוצץ, את משפחתו ואת ביתו בארה”ב, בכדי להצטרף לבית הדין הבינלאומי בהאג. הוא לא מבין את המניעים שעומדים מאחורי מעשיו והוא גם לא בטוח שישאר בהולנד, אבל הוא נרתם לחקירת תיק הפשע שהועבר לטיפולו והוא נחוש לפתור את התעלומה שעומדת בבסיסו.

לפני כעשור, בעת מלחמת בוסניה, כ- 400 פליטים צוענים נעלמים. במשך השנים, עולות טענות לפשע מלחמה, טבח של אותם צוענים. מאחר ולא נותרו עדים לאירוע, בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה לא יכול לחקור את הנושא.

עתה, צץ עד יחיד שטוען כי היה נוכח באירוע כולו.

את העד, מלווה עורכת דין חמקמקה, שטוענת שהיא צועניה. בגלל שמדובר בעד יחידי, ולא ברור אם בוצע באמת פשע מלחמה ואם כן, מי ביצע את הטבח לכאורה, ביל טן בום נדרש לרדת לעומק טענותיו של העד, ולהביא את ראיות הזהב שיאפשרו לבית הדין להכריע בסוגיית הטבח ומבצעיו.

כאשר אצבעות מופנות כלפי הצבא האמריקאי, פונה ביל טן בום, למפקד הכוחות האמריקאים שהיה באותה העת באזור וכך מתחיל מסעו של ביל טן בום בין הולנד, ארה”ב ובוסניה.

זהו הספר הראשון של סקוט טורו קראתי. מדובר במותחן משפטי נוסח ג’ון גרישם וליעד שוהם.

הספר סביר ויש בו עיניין מסויים בשל האופן שבו מוצג העיניין ההיסטורי של מלחמת בוסניה והתפרקות יגוסלביה למדינות קטנות. יש בו גם עיניין בגלל שהוא מתאר את המתחים האתניים בין הרכיבים השונים של האוכלוסיה האיסלמיסטיים מול הנוצרים.

הספר כולל איזכורים לאירועים אמיתיים שאירעו במהלך מלחמה ובעיקר התייחסות ל- ראטקו מלאדיץ’ שלכאורה היה אחראי לטבח ב- סרברניצה ולאופן שבו ארה”ב הבריחה נשק לבעלות בריתה בבוסניה בכדי לעקוף את אמברגו הנשק.

למרות שהספר כולל את המרכיבים להצלחה (כולל את הצד היהודי ושתי מערכות רומנטיות) יש משהו במבנה העלילה שלא עובד כמו שצריך – אולי הניסיון לתפוס כמה שיותר ציפורים בבת אחת או סתם האכזבה שלי מהאופן שבו הפרשייה מסתיימת. גם ציפיתי שיהיה קיצבי ומהיר והוא לא כזה.